פרשת וירא - הולדת יצחק בתחילת הפרשה יש את הבשורה על הלידה, אחר כך הלידה עצמה, גירוש ישמעאל והעקידה. יצחק מביא איתו לעולם את מידת היראה. (יעקב נשבע בפחד יצחק שזה הקב"ה). יצחק זה יראת שמים.  הפרשה שלנו מלאה במדרגות שונות של יראת שמים. העקידה באה להראות שאברהם הוא יראת אלוקים. אברהם אומר לאבימלך שאין יראת אלוקים במקומו. שרה יראה מהעונש כשנשאלת למה צחקה. יראה זה המסוגלות לעצור ולהבין שאנחנו עומדים בפני דברים גדולים מאיתנו. היראה הזו חשובה ביותר כי היא השורש של כל עולם החכמה והלמידה. כותב המלבי"ם בתחילת משלי שללא יראה אין חכמת ה'. כשמעבירים ביקורת על גדול בישראל ואין יראה כלפיו אז מפסידים את החכמה שאותו גדול הפיץ ולימד. כבר לא מתייחסים ברצינות למה שהוא אמר וכתב. יש לנו גם יראה בפני הנפש האנושית ולכן אנחנו מתאמצים להבין אותה. אנחנו מכירים בגדלותה. כשאין יראת אלוקים במקום הזה אז כל המקום מתנהג בשטחיות. תמיד אדם צריך יראה כי תמיד אנחנו יכולים להבין הבנות גדולות יותר. תמיד אפשר לפתוח את הראש והלב. ללא יראה לא  ייוולד בנו הצורך ללמוד ולהבין. לכאורה אברהם כבר הבין הכל והובטח שיהיה לו זרע ופתאום מגיע ניסיון העקידה. לא הכל מובן. קח נא את בנך - קח נא את התובנות שלך. גם עכשיו במדרגה הזו עדיין לא הבנת מספיק. צריך לבנות קומה חדשה על ידי הקרבה של מה שהשגתי עד עכשיו. זה מוכיח שאברהם ירא אלוקים. הוא מוכן תמיד ללמוד ולהבין. ללא יראה, האנושות תיעצר ולא תתפתח יותר. "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם". הבנים שלנו זה התובנות. הבנה נולדת רק כשאנחנו מאפשרים לה להתרחש. הגמרא במסכת שבת מביאה דוגמאות למילים שניתן לקרוא מ 2 הצדדים. אחת מהן זו המילה נבוב. קריאת המילה ההיפך זה "בובן". הרב מסביר שם בעין איה שבו בן, הבן נמצא איפה שנבין שאנחנו עדיין נבובים וחלולים. יש ריק שצריך למלא. יצחק הוא ה-בן. הוא נולד בניגוד לכל תובנה אנושית שניתן ללדת בגיל ובתנאים כאלה. בבת אחת כל העולם נהיה נבוב. פתאום רואים שלא יודעים הכל. התגלה עומק חדש.  יצחק יוביל את התהליכים ללמידות חדשות. יראת ה'.