תיק עבודו‪ת‬ מגזין פורטפוליו

רז סמירה היא האוצרת הראשית והסמנכ״לית של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ויו״ר איגוד המוזיאונים ואיקו״ם ישראל. לתפקידה הנוכחי במוזיאון נכנסה לפני קצת יותר משנה, אחרי כ־20 שנה שבהן שימשה בתפקידים שונים במוזיאון תל אביב לאמנות, ביניהן האוצרת לאמנות מודרנית והאוצרת לצילום.״מוזיאון ארץ ישראל בנוי אחרת לגמרי״, היא מסבירה. ״הוא מורכב מביתנים שלכל אחד מהם יש אופי אחר והוא עוסק במדיום אחר. התרבות של הביתנים היא פחות ויזואלית ויותר חומרית. החשיבה היא יותר רוחבית והמוזיאון, באמצעות האוספים שלו, עושה חיבור יומיומי בין עבר להווה, בין רוח לחומר ובין ארט לקראפט. החשיבה הרוחבית משחררת אותנו מהמון כבלים, והדיאלוגים יותר מורכבים״.גם בתערוכה הנוכחית שאצרה במוזיאון, ״אסאנה לרגע״, נוכחת החשיבה הזו. ״הרעיון היה לקחת 180 מעלות מעדות מקומית – התערוכה שהוצגה במקום לפני. לתת רגע של שקט ושלווה. ניסיתי לבנות עולם שמתנתק מהכאן והעכשיו, אבל הבריחה היא רק לרגע״.החלק האהוב והחשוב עבורה בעבודתה כאוצרת הוא הקשר עם האמנים. ״האמן מוביל את התערוכה, את ההצבה ואת המשמעות. אני מקפידה גם בתערוכות קבוצתיות שתהיה לי הכרות עמוקה עם כל אמן ועם העבודות שלו, אני צריכה להרגיש שאני יודעת כמעט כל מה שהוא עשה. לאוצרים אין מה לעשות בלי האמנים״.כיו״ר איקו״ם ישראל הכניסה לפני ארבע שנים לתקנון של הארגון את המונח ״חוסן תרבותי״. ״הבנתי שכדי לקבל תקציבים אני צריכה לדבר בשפה המדינית. הקורונה הבהירה עד כמה התרבות חשובה וכמה קהל יש לדבר הזה״.אחד הדברים שהיא עסוקה בהם במסגרת התפקיד הוא ההגדרה החדשה של מוזיאון במאה ה־21 וההנגשה שלו לקהילה, מה שהחלה עוד בתפקידיה הקודמים ועתה בא לידי ביטוי גם בבוסתן הציבורי הגדול שנפתח במוזיאון ארץ ישראל. ״התפקיד של המוזיאונים הוא לטווחים ארוכים, וכך גם הפעילות האוצרותית שלי, היא סיפור ארוך שנבנה לאורך זמן. תחת המסגרת הזו, הייתי שמחה לאצור יותר דברים שהם על התפר, שהם קצת פרומים״. 

דניאלה לונדון דקל היא מאיירת, כותבת, קומיקסאית, סופרת, פודקאסטרית ומה לא. מזה כ־15 שנה שהיא כותבת טור שבועי במוסף 7 לילות של ידיעות אחרונות, שבו באמצעות קומיקס היא עוסקת בנושאים שונים – מכאלה אישיים ועד חברתיים, אקטואליים ופוליטיים.אחרי לימודים במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל שאליהם הגיעה ממש במקרה, לצד הרבה יוצרים.ות שהפכו למשמעותיים בשדה המקומי - היא עבדה במשך שנים כמעצבת גרפית. מאז, כל מה שעשתה, לדבריה, קרה מתוך היכולת לאחוז בהזדמנויות שנקרו בדרכה, בלי באמת לתכנן את הדברים שהיא רוצה לעשות.בשנים הראשונות של הטור המאוייר היא עסקה בו בעיקר בחוויותה כאם ״מאוד מבוהלת, שלא עושה נכון את המקצוע הזה. רק יותר מאוחר הבנתי שאני כועסת על הפער בין המציאות לבין מה שמצפים ממני, מה שהוסללתי אליו״. עם השנים התפתחה לעסוק בנושאים חברתיים כמו פמיניזם, מגדר או טבעונות, כשהמוטיבציה היא תמיד סיפורית: ״אני לא מחשיבה את עצמי כמאיירת טובה. מה שתמיד רציתי הוא לספר סיפור״.אחת מאבני הדרך עבורה הוא הקומיקס שכתבה על הלוויתה של אמה לפני כ־15 שנים. ״אני אוהבת להצחיק במקומות כואבים, ולהכאיב במקומות מצחיקים. להכניס שוליות בדברים הרציניים, ולהפך״.בשנה וחצי האחרונות כעוד התגלגלות מקרית היא רצה עם מופע יחד עם בלוגרית האוכל חגית ביליה (לייזה פאנלים), ובחודשים האחרונים מגישה יחד עם אביה, ירון לונדון, את הפודקאסט ״אבא תרחם״ בכאן הסכתים. ״יש תכניות אישיות יותר, שעוסקות בכלב שלו או בפגעי הזיקנה והגיל, ויש כאלה שעוסקות בשאלות רציניות יותר, כמו גיוס חרדים, לאומנות והגירה״.היא לא אוהבת לאייר, וגם לא אוהבת לכתוב, ומרגישה שהיא מקיזה דם בכל פעם שהיא צריכה לעשות את זה. היא כן אוהבת ללטף כלבים, לישון ולאכול פחמימות ריקות. ״יש לי תחושת סיפוק כשאני כותבת, אבל היא אחרת מהנאה. עניין ותחושת משמעות עבורי הם הרבה יותר חשובים מהנאה״. אכן, לא באנו ליהנות.

נדב ברקן, סמנכ״ל העיצוב של Fiverr, הוא בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, שבה הוא גם מלמד מזה שנים. כסטודנט בשנה ד׳ הוא יצר את העבודה הראשונה שחיברה בין שתי האהבות שלו – עיצוב ומוזיקה – בדמות כרזה ורודה של להקת ״דבק״ שבה שימש כמתופף. התיפוף הפך עם השנים לתחביב, ואת רוב זמנו בשנים האחרונות הוא מקדיש לעבודת הניהול שלו בפייבר.החברה, שהוקמה לפני 13 שנים, היא מרקטפלייס שמחבר בין א.נשים שרוצים ליצור דברים לבין כאלה שרוצים לקנות אותם (או כמו שברקן מגדיר אותה, ״רעיון די מדהים שנוצר בזמן הנכון, במקום הנכון, והתפוצץ״). בהתחלה הציע המודל שירותים שמחירם היה חמישה דולר (ועל כן שמה), אבל היום היא מספקת הרבה מעבר לזה, ולא רק לא.נשים פרטיים אלא גם לעסקים, לחברות ולארגונים גדולים.בתפקידו הוא אמון על הקשר שבין הנהלת החברה למעצבים – ״להבין לאן כל הדבר הזה הולך. מהו החזון, מה רוצים לעשות בשנים הקרובות ואיך לתרגם את הכל לחזון עיצובי שאנחנו כמעצבים יכולים לעבוד איתו. אחר כך לתווך את כל זה לצוות, להפוך את המילים למשהו קונקרטי לצד ההקפדה על הפרטים העיצוביים, כי בסוף אנחנו מעצבים ואנחנו רוצים שדברים ייראו טוב, יעבדו ויזוזו״.על הדרך שבה התגלגל להיות מנהל בכיר הוא מספר ש״זה בא מתוך העיצוב והאהבה לעיצוב. זה לא קרה בהחלטה מודעת אלא באופן אורגני, עם אנשים סביבך שאיתם אתה עובד ועם הזמן זה גדל לתפקיד״. הוא לא מתרגש מהבינה המלאכותית שנתפסת כמאיימת על עולם העיצוב, וכרגע בעיקר נהנה להשתמש בה ככלי (גם במסגרות משפחתיות). רוב הזמן הוא פשוט שמח שהוא נמצא במקום שבו הוא נמצא.״אני ממש שמח שיש את המקצוע הזה, עיצוב. זו מסגרת כיפית כדי להגיע להמון דברים. הכי אני נהנה להיות בחברת עוד אנשים שמתעסקים במקצוע הזה ושיש להם את האהבה הזאת להעביר מסר ולפתור בעיות באמצעותו״.

גלית ליס היא כוריאוגרפית, מורה, מייסדת ומנהלת אמנותית של בית הספר למחול ״גילה״, שמה שמאפיין אותו הוא שהוא מורכב מנשים מבוגרות, רובן ללא רקע מקצועי במחול. הרקדנית הצעירה ביותר היום בבית הספר היא בת 55 והמבוגרת ביותר – בת 88.משפט אחד שאחיה שנפטר לפני 15 שנה אמר לה לפני מותו שינה את הדרך שבה היא מסתכלת על העולם, מה שגרם לה לרצות לעסוק בשאלה מה זה נקרא לחיות. ״מהר מאוד הבנתי שהגוף שמעניין אותי הוא הגוף הבוגר״, היא מספרת. ״התאהבתי באסתטיקה של הגוף הזה, בהיסטוריה שלו, בסיפורים שהוא מביא איתו. הרגשתי ששם נמצאות השאלות״.המופע הראשון שהעלתה במסגרת זו התקיים בשנת 2008, ועם הזמן היא פיתחה שפת תנועה מתודולוגית, שבאמצעותה היא עובדת כבר 15 שנים. במהלך השנים האלו השתנתה התפיסה שלה לגבי זיקנה; וגם התפיסה של שדה המחול הולכת ומתקדמת לכיוון חיובי. אבל על התפיסה של החברה כולה יש עוד לדבריה הרבה מה לעבוד: ״עבורי זיקנה היא לא מילה טעונה; החברה הפכה אותה לטעונה. רק בזיקנה רואים באופן כמעט גרפי מה עבר על אותו איש או אותה אישה. בפן החברתי יש לנו עוד הרבה עבודה לעשות״.היום רוקדות בבית הספר שלה כ־160 נשים מכל הארץ, ובמהלך השנים היא עבדה עם הרבה יותר. הרבה מהנשים האלה, וגם כאלה שמגיעות רק לצפות במופעים, חולקות איתה את העובדה שהמקום משנה עבורן את החיים. לרגל ציון 15 שנות פעילות בתחום המחול היא הזמינה שלושה כוריאוגרפים קולגות – ענת גרגוריו, גלעד ירושלמי ועירד בן גל – ליצור עבודות עם נשות בית הספר, בתקווה ששיתוף הפעולה יפתח את הראש גם לקהלים נוספים.*
בשלב התודות בפודקאסט נשכחו שני אנשים שגלית ביקשה לציין כאן: תודה ענקית לאורית גרוס היקרה, שותפה שלי ליצירות ולדרך בשנים האחרונות (GO, כחולות); ולנעה דר הנפלאה, שעוטפת את היצירות בעיניים טובות ומנהלת הצגה.

ניצן מינץ ודדה בנדאיד הם בני זוג, אמנים שעובדים יחד ברחוב ובסטודיו, מציגים ברחבי העולם, אקטיביסטים ובדרכם לניו יורק. הם הגיעו אליה לטובת תכנית רזידנסי בספטמבר האחרון ובתחילת אוקטובר קרה הדבר הזה שטרף את כל הקלפים.״ב־7 באוקטובר היינו בדירה בקווינס״, הם מספרים, ״ומרוב צער בהתחלה לא יכולנו לעשות שום דבר. חשבנו לחזור לארץ אבל הבנו שלא יגייסו אותנו אז זה לא באמת יעזור. אחרי בריינסטורמינג של 24 שעות החלטנו להתחיל לעשות פוסטרים, ויחד עם המעצבת טל הובר יצאנו למסע עיצוב והפקה. יום למחרת כבר הדפסנו 2,000 עותקים וחילקנו ברחובות ניו יורק״.קמפיין מודעות החטופים תפס תאוצה בצורה כל כך מהירה וגורפת, כך שבשבועות הראשונים הם לא הפסיקו לעבוד לרגע (כולל להתראיין ל־CNN תוך כדי מקלחת או ארוחת צהריים). ״אנחנו יודעים שבארץ היתה מלחמה, אבל גם אצלנו בחדר הזה, רק עם המזרון על הרצפה, זה הרגיש כמו מלחמה״.הם מתארים את שלושת החודשים הראשונים שאחרי כתקופה הכי עמוסה שהיתה להם בחיים, הכי מתישה אבל גם הכי חשובה. ״קשה לחשוב עכשיו על לייצר עבודות אמנות כי זה לא מרגיש מספיק חשוב. אנחנו מנסים להזכיר לעצמנו שיש במקביל את היומיום, אבל זה דיסוננס מאוד רועש״.כשהם לא עסוקים בקמפיינים, ניצן ודדה עובדים יחד כבר כעשר שנים (אחרי ארבע שנים שבהן מערכת היחסים הלכה והתבשלה). כל אחד.ת מהם התחיל בנפרד עוד לפני, בעיקר ברחוב, והיום העבודות שלהם.ן נמצאות על קירות ומבנים באינספור לוקיישנים בתל אביב אבל גם בלונדון ובווינה ובעוד המון ערים בארץ ובעולם – שאליהן הם מוזמנים בשנים האחרונות.הם לא נענים בחיוב לכל הצעה (להיפך, לרוב הם אומרים לא), הם מאוהבים בתל אביב ובמיוחד באזורים ובניינים נטושים, אבל כדי לקדם את הקריירה שלהם הם מבינים שהם צריכים להסתכל גם מעבר. ״אם היתה לנו יכולת להתפרנס פה כמו שהיינו רוצים לא היינו עוזבים. אבל שם זה אינסופי, ואנחנו ננסה את מזלנו״.

שירה לפידות היא ראשת התכנית לתואר שני ללימודי תרבות במכללת ספיר, בדגש על יזמות ומנהיגות בתרבות. התכנית מושכת אליה סטודנטים.ות מרחבי הארץ שעוסקים בתחומים שונים של ניהול תרבות – כאלה שעוסקים בין השאר בתרבות בעולם הדתי, בהנגשת תרבות לילדים על הספקטרום ואפילו בתרבות במשטרת ישראל. ״בישראל אנחנו היחידים שמשלבים את שני התחומים האלה, לימודי תרבות וניהול תרבות״, היא מדגישה.הכניסה אל עולם התרבות של לפידות, שמגיעה מתחום העבודה הסוציאלית, החלה ב־2007 - כשהיתה חלק מעמותה של נשות תרבות שיזמו, הפיקו וניהלו את פסטיבל ״עט לשינוי״ יחד עם גלריה ברבור וארגון שתיל. ״הפסטיבל היה מהפכני גם עבורי במובן האישי, וגם בזכות החיבור המיוחד עם הקהילה וההבנה שתרבות יכולה לשמש כמרחב זמני שקורים בו דברים שלא קורים ביומיום״.הפסטיבל הוא גם מה שחיבר בינה ובין מכללת ספיר, שהזמינו אותה ללמד שם בעקבותיו בתואר הראשון לפני 15 שנה. כשהוקמה התכנית לתואר שני לפני כחמש שנים, הרעיון היה לשלב בין התחומים בצורה שכוללת עבודה משמעותית בשטח. ״רצינו להיות אקטיביסטים, לכוון לכך שהידע לא יישאר רק בתוך האקדמיה; שיגיע לכמה שיותר אנשים וישפיע על המרחב התרבותי בישראל. מצד אחד מדובר ביעד שאפתני, מצד שאני אנחנו לא מנסים לכבוש את העולם״.דווקא במציאות המאתגרת של היום, היא רואה את התרבות ככזו שיש בה ערך יותר מתמיד. ״אחד הדברים שה־7 באוקטובר לימד אותי הוא שאנחנו נטועים בפריפריה, במרחב שיש בו סימבוליות פריפריאלית. נקודת המבט שלנו היא כזו שמסתכלת על עולם התרבות ממקום שהוא לא מרכז.״יש בי משהו שמוכוון ללעשות טוב במעגלים שבאחריותי, ואני מנסה להישאר בטריטוריה הזאת. בדיוק פתחנו מחזור עם 28 סטודנטים.ות אופטימיים. אנשים גילו מחדש את התחום, וגם גילו מחדש את הערך. המחויבות של הרבה אנשי תרבות לעסוק בתרבות היום – עלתה״.