באותו הבוקר לפני שנה, שבת, שמחת תורה, בשעה 06:29 השתנו חיינו לנצח. מאז חלפה לה שנה תמימה -  שנה שהרגישה כמו נצח ועפה כמו הייתה מצמוץ של הרף עין. וזו הייתה השנה הראשונה לחורבן. בשעות הראשונות רובנו לא הבינו מה בדיוק המרחש שם, בדרום הטבוח; אחרי שנה מסתבר שאף אחד לא באמת מבין. כי איך אפשר להבין את היוהרה, ההזנחה, ההפקרה, האדישות, עזות המצח, ההתעלמות, הזלזול. איך אפשר להבין ולקבל את השמחה על הנס הגלוי, את האדישות לחיי אדם - תינוקות וזקנים, חיילות וחיילים, צעירות וצעירים, מבוגרות ומבוגרים. מיליוני בני אדם אדישים לגורלם של כמה עשרות אלפים מבין אחיהם (לכאורה), אחיותיהם ואחיהם (בתיאוריה); מקצתם אפילו צוהלים. שנה של מנהיגות רופסת וקורסת, מנהיגות מופקרת, מושחתת, לא מתפקדת ואדישה לחיי אדם ולהרס מוחלט של המדינה והחברה. ממשלה שבורחת מבשורה ונמלטת מאחריות. שנה שאחריה אין ולא תהיה לנו תקומה. ככה נראה הסוף ועוד לא ראינו כלום. מונולוג | לקמפיין התמיכה בפודקאסט