בזמן שכולם כל הזמן עסוקים בלדחוף אותנו לקצה, שנמצה את הפוטנציאל, שנהיה יותר, שנרוויח יותר, שנרוץ יותר ושנתקדם יותר, בעולם האמיתי החיים נראים אחרת. לא תמיד יש לנו את הדרייב הזה ומה שיוצר הלחץ התמידי לעשייה זה את התסכול מאי - העשייה. אבל אולי יש בבטלה הרבה יותר מסתם עצלנות וחולשה כמו שהורגלנו לחשוב? אולי רביצה על הספה וצפייה בנטפליקס היא השער ליצירתיות שאנחנו מחפשות ולא מוצאות?