הגמרא אומרת שכשם שעל ספר תורה שנשרף חובה לאדם לקרוע את בגדו, כך יש לקרוע על יציאת נשמה של אדם מישראל. כל אדם מישראל הוא כספר תורה האוצר בקרבו תורה ומצוות, ובמותו אין לתורה ולמצוות שלו דרך להתגלות בעולם – כשם שספר תורה שנשרף, התורה והמצוות שהיו כתובות בו אינן יכולות להופיע עוד במציאות. הדבר אמור גם על יהודי שאינו כשר, כי כל יהודי במהותו הוא ספר תורה, כפי שדרש רבי שמעון בן לקיש שאפילו "ריקנים" שבישראל – יהודים הנראים בעינינו ריקים – מלאים מצוות כרימון. המצוות קיימות בנשמת כל יהודי, הן הגרעין הרוחני הסגולי שלו, אף אם הוא אינו מגלה אותן בפועל בחייו. כשהוצא רבי חנניה בן תרדיון להורג בשריפה, וספר תורה עימו, הוא אמר לתלמידיו שהוא רואה "גוילין נשרפין, ואותיות פורחות". הרומאים מסוגלים לשרוף רק את הגוויל, את הכלי שדרכו מופיעה התורה – אך תוכן התורה נצחי, ואותו אי אפשר לשרוף! אותיות התורה פורחות באוויר, קיומן מוחלט ובלתי פגיע! כך הדבר בכל אדם מישראל. כל יהודי הוא ספר תורה, ובמותו אומנם גופו אובד, אך נשמתו פורחת באוויר! הנשמה היא נצח, והיא מתעלה לעולם הנצח, כמו ספר תורה ממש. בה אי אפשר לפגוע.