בפעם הקודמת למדנו על היחס שבין ישראל והעמים בהיסטוריה האנושית: בתחילת הדרך – בבחינת "נצח – ירושלים", ישראל והאומות נאבקות זו בזו. ובעתיד – בבחינת "הוד – בית המקדש", העמים יכירו בברכה שיש לישראל לתת להם ויבואו להתחבר איתם. אלו שני הצדדים שראינו בברכות ה' לאברהם: בשלב הראשון, יש הכרח בבחינת ה"נצח" של ישראל, בצד הגלוי והחיצוני שלהם, הצד הלאומי, כעם ככל העמים, הנאבק באויביו ומנצחם. רק אחרי שהצד הלאומי יתבסס, ועם יתחזק ישראל בארצו, הוא יוכל גם לגלות את הצד הפנימי הנסתר שלו, את הייחוד הא־לוהי שבו. כשיראו העמים את הצלחתם הגדולה של ישראל, את מעלתם ואת ברכתם, יבקשו הם, מעצמם, להידבק בא־לוהי ישראל, בראותם את ה"הוד" הגדול של ישראל ומִקדשם. אך כדי שנגיע למעלה הזאת אין לנו ברירה אלא להילחם על מקומנו ומעמדנו, כי רק על ידי כך נוכל להאיר את העולם כולו מתוך אהבה בסופו של דבר.