ב 30 באפריל חגג האלבום הרביעי של פול מקרטני והשני של ווינגז, 50 שנה לצאתו. אני לא אתפלא ולא אעלב אם תאמרו לי שאתם לא ממש מכירים את האלבום הזה, או מכירים שם איזו בלדה נהדרת בשם My Love. אני לגמרי אצדיק אתכם. זה אלבום שקצת הלך לאיבוד בקטלוג של מקרטני שבא רגע לפני ההצלחה הגדולה של ההרכב השני של פול מקרטני. רגעי הדמדומים והחיפוש העצמי, רגע לפני שהרכבת נוסעת על המסילה, לטעמי הם הרגעים הכי יפים בקריירה של אמן וזה בדיוק מה שמסמל עבורי האלבום החביב הזה של מקרטני שיכל בנקודת הזמן הזו בקריירה שלו להיות 'האלבום הלבן' של ווינגז, פשוטו כמשמעו - גם כאלבום כפול וגם כאוסף לא קוהרנטי של שירים, אבל יכל להיות גם אלבום תעודי מאוד שמביא את כל המנעד של ווינגז ומקרטני בתקופה הזו. בסופו של דבר למורת רוחו של מקרטני, האלבום הזה זוקק להיות אלבום יחיד שבו אני עוסק בפרק החדש שחוגג 50 שנה לאלבום המיוחד הזה. בדרך לאלבום הזה, מקרטני עשה את מה שחשש ממנו אבל גם מאוד התאווה אליו במשך 5 וחצי שנים - עלה חזרה להופיע על הבמות. הדרך שבה הוא עשה זאת, כמו האלבום הזה, היתה גם היא לא סטנדרטית ורצופת מהמורות.