בפרק הקודם, פצחנו בהקלטות עבור האלבום החדש של הביטלס, זה שיבוא אחרי ריבולבר. הוא נפתח בשלישיית שירים שכל כולה געגוע ובדידות. 'סטרוברי פילדס' שבו ג'ון מתגעגע לילדות, When I'm Sixty-Four שבו חזר פול לימי נערותו אי שם בליברפול כשהוא כתב קברט על הפסנתר, ובה בעת חשש מהבדידות של מי שהיה קרוב לגיל הפנסיה - אבא ג'ים שקיבל הצדעה נפלאה בשיר הזה. את הפרק החדש נפתח בהצדעה של פול למקום עצמו. לליברפול שמיוצגת על ידי סיטמת פני עמוסת החוויות שלו ושל ג'ון. תהליך ההקלטה המרתק והייחודי יצר 'קפסולה של שלמות' מלאה הוד והדר. לא בטוח שאפשר לומר את אותו הדבר על קטע שקיבל את השם Carnival of Light. בעצם הדינוזאור האחרון והנדיר שכמעט אף מעריץ ביטלס לא יכול לומר שהאזין לו. הוא נשמר בקנאות ומחכה לשעת כושר לצאת ולפרוץ לאוויר העולם. מה הסיפור שלו? מדוע מקרטני חיבר קטע אוונגרד בן רבע שעה? איך הוא נשמע? מדוע הוא לא יוצא לאור? אני מקווה שבסוף הפרק תצאו עם תשובות. מה שבטוח הוא שהיצירה הבאה שאדבר עליה בפרק, היא יצירת מופת לכל הדיעות בקונצנזוס אדיר אצל כל מעריצי הביטלס. 'יום בחיים' הוא יצירה שהצליחה לזקק הכל פנימה. רוק, פופ, אוונגרד, סימפוניה, געגוע, נוסטלגיה וסוריאליזם חולמני. הכל הכל לתוך כמעט 5 דקות של שלמות עילאית. את כל תהליך ההקלטה המרתק של השיר המופלא הזה נעבור גם כן בפרק החדש.