אם אדם נותן מתנה לעובר, רב הונא פוסק שהמתנה לא נקנית כי העובר עוד לא בחיים. רב נחמן סובר שאפשר לתת מתנה אם אומר "אני נותן מתנה זו לכשיוולד." רב ששת סובר שעובר יכול לקנות בכל מקרה ומביא ברייתא לתמוך בעמדתו. אביי ורבא מספקים כל אחד הסברים שונים לפסיקה בברייתא כדי להראות שאין זה בהכרח מוכיח את עמדת רב ששת. הגמרא מביאה משנה מנידה מד כדי לדחות את דעת רב ששת. אך זה נדחה מכיוון שרב ששת עצמו הסביר את המשנה כמתייחסת למקרה מסוים, ללא השלכות לדיון זה. הסבר נוסף לאותה משנה מובא בשם רבא שגם יכול ליישב את הקושי שהועלה נגד רב ששת. רבי יוחנן סובר שברוב המקרים, מתנה שניתנת לעובר אינה תקפה, אבל המשנה שלנו היא יוצאת מן הכלל כיוון שאב מרגיש קירבה לעובר שטרם נולד ולכן יכול להעביר בעלות על המתנה לעובר באופן אפקטיבי. הגמרא פוסקת כרבי יוחנן. מובא מקרה שבו אדם הבטיח לאשתו שהבנים שיהיו לו ממנה בעתיד יירשו את כל רכושו, למעט בניו מאשה קודמת. כאשר הבן מהאישה האחרת התלונן, האב הבטיח לו חלק עם אחיו העתידיים להיוולד. הרבנים נחלקו האם אותו בן יקבל חלק נוסף כאשר הירושה תתחלק מאוחר יותר בינו לבין האחים האחרים. אלה שסוברים שאינו זכאי לחלק נוסף טוענים שההבטחה הייתה שיקבל חלק כמו אחיו שטרם נולדו, אך מכיוון שהאב לא יכול לתת להם חלק באותה נקודה, כיוון שאינם בעולם, ההצהרה הייתה חסרת משמעות.