כל אחד מאיתנו חווה את בעירות הקיץ, אין מי שלא רואה בפני האחר את השתקפות חרדותיו. ביחד כולנו מסתובבים כהלומים כה זקוקים לנחמה. היצרים כמו מרק מהביל; כעס ופחד. חרון נורא על החמאס האיום ועל הממשלה שהכזיבה. עצב קיומי על גן העדן הפורח שקמל לגיהנום. על חפים מפשע באשר הם. חיינו כבר לא יהיו כשהיו. מתוך התהומות והחושך, אני מבקש להציע בעדינות ובצניעות את נחמת אימי המנוחה. הפוסט טראומה היא חלק בלתי נפרד מחיי משפחתי. ועם כל זאת מי שלא הכיר את ההיסטוריה של אמי לא היה יכול להעלות על דעתו שיש בה משהו פגוע. שמחת החיים שלה לא הועבה על ידי זיכרונות שבאו לבעת אותה בלילה או להשבית את האושר המתמיד שלה. החבילה שלה היתה ענקית. יתומה שלא הכירה את אימה, פליטת טבח שראתה במו עיניה זוועות שקשוחים ממנה נשברו נכחם, שהתייתמה שוב מאביה בגיל ההתבגרות ואם בכל אלה לא די אז בחצי השני של חייה היא שכלה את אחותי הבכורה. למרות כל אלה היא המקור של כל שמחת החיים שלי, של אחותי ושל כל ילדינו. השפעתה על אהבת החיים החיובית שלנו היתה מכרעת. בכל פעם שהגעתי לצומת שבה נאלצתי להכריע בין אופטימיות לפסימיות בחרתי בדרכה ומעולם לא הצטערתי. כשאמא היתה בת שמונה, ב 1929, בתרפ״ט הארורה, רעדה האדמה בחברון. 'מה את זוכרת מהימים ההם?' שאלתי אותה כמעט שמונה עשורים יותר מאוחר. 'כמעט כלום,' היא הודתה בכנות, 'אני חושבת שמרבית הזיכרונות שלי הם סיפורים שסיפרו לי על הימים ההם ואימצתי אותם לעצמי כמו נולדו בתוכי מאז ומעולם.' היתה שבת של קיץ. המשפחה התאספה בחברון כדי לחגוג שמחה כלשהי, אבל האוויר הארץ ישראלי כבר היה מלא ברגשות אחרים. המתח בין יהודים לפלשתינים היה בשיאו. הם לא ידעו את זה אבל אז בעצם התחיל הקונפליקט. בתרפ״ט אצלנו ואתנו. הרבה פוליטיקה והמון הסתה דתית קנאית. לא זה המקום לקבוע מי התחיל, מספיק לדעת שבשני הצדדים לא היתה מנהיגות מרסנת, לא היתה הידברות והשלטון הבריטי שקיבל את הארץ כמנדט, לא עשה די, לא עשה כלום, כדי להרגיע את הרוחות. כשהטבח החל התכנסו היהודים בשכונה לשני בתים. לבית של דודי, אליעזר דן סלונים, ולבית של סבא, הרב יעקב יוסף משה סלונים. ההורה היחיד של אמא אחיותיה ואחיה. אליעזר דן היה צעיר ומכובד. הוא היה מנהל סניף הבנק המקומי, היה לו אקדח ברישיון והיו לו מהלכים בקרב השלטון הבריטי והמנהיגות הפלסטינית גם יחד. בערב שבת הוא עוד התרוצץ בעיר, ניסה להרגיע, הציל בפועל כמה קרבנות מלינץ' אכזרי והגיע להסכמות רופפות עם הבריטים ועם כמה מהמנהיגים הערבים. 'נלך אליו, בו הם לא יעזו לגעת.' אמרו היהודים, ונטבחו כמעט כולם בביתו. 65 בני הישוב היהודי נרצחו באכזריות חסרת תקדים