לא פשוט לתפוס את ראובן (רובי) נמדר לשיחה פנים אל פנים. הוא מגיע ארצה, מניו יורק, לעתים קרובות, אבל אז כולם רוצים לדבר איתו, וזה לגמרי לא מפתיע, משום שרובי, הסופר – שספרו ״הבית אשר נחרב״ זיכה אותו בפרס ספיר; המתרגם – שהביא אל העברית מבחר מן השירה הפרסית הקלאסית; ומי שבין השאר כתב ליברטו לאופרה, המבוסס כולו על טקסטים תלמודיים – הוא מספר סיפורים מצוין גם בעל פה. שיחתנו התקיימה באוגוסט, קצת אחרי שראה אור ספרו החדש ״דגים גדולים״, המוגדר כקובץ של סיפורים עבריים אמריקאיים, ודיברנו בה על הוריו, על...

קצת אחרי גיל 18, שירה סתיו עזבה את ביתה, את משפחתה, את הקהילה השומרונית שבה גדלה, ובחרה לעצמה חיים אחרים לגמרי. את שם המשפחה החדש שלה, סתיו, נתנה לה גלית רוזן, חברתה הטובה. הן גדלו ביחד, הן דילגו ביחד על ימי לימודים כדי לטייל בנמל יפו, הן המציאו ביחד מילים שהיו סוג של התנסות ראשונית במשוררות. חמש שנים לאחר מכן, בדרכה לחזרה בלהקת מחול, גלית נהרגה בפיגוע בקו חמש, ליד כיכר דיזנגוף. כמעט שלושים שנה חלפו מאז, ושירה, המשוררת והמתרגמת שהיא גם מרצה בכירה לספרות באוניברסיטת בן גוריון, אומרת שגלית...

את הרומן השישי שלו, ״לראות את הים״, הקדיש יוסי סוכרי לאמו, ״לאמי האהובה שמתה בזרועתיי״, כפי שהוא כתב. היא אינה מוזכרת בספר, אבל כל הדמויות האחרות שם מתמודדות עם מותן ההולך ומתקרב, ולמרבה הפלא, ככל שמעמיקים בקריאה מתברר שהעיסוק בנושא מזוויות רבות ושונות כל כך יש בו סוג של נחמה, או לפחות השלמה. נפגשתי עם יוסי לשיחה בימים אחרים, שבהם אפשר היה לדבר על הים ועל איטליה למשל, ושוחחנו על אמא שלו, ונדה, שכונתה ״אליזבת טיילור של הסהרה״ ובטחה בו שיעשה מעשים גדולים, ועל סבתו, אמיליה, שכדי להבין את עוצמת...

את המשיכה הראשונה שלה אל ״היהדות שמתחת לישראליות״, כהגדרתה, גילתה רות קלדרון בגיל 12 בימי מלחמת יום הכיפורים. בהמשך, כשהייתה חיילת צעירה, ואימא שלה, הג׳ינג׳ית, החזקה, המעשית, חלתה ומתה, רות חיפשה עוגן, ומצאה אותו בחיבור לחוכמה שנצברה במהלך דורות רבים ולאפשרות להיות – כמו שהיא הגדירה בצורה יפה כל כך כשדיברנו על משפחה, אימהות, סבים וילדים – חלק מאקורד ולא צליל בודד. חשוב לציין כמובן שהשיחה שלי עם רות, שבין שלל תאריה היא דוקטור לתלמוד שאינה מפסיקה ללמוד, מייסדת ״עלמא״ הבית לתרבות עברית וחברת...

בשנת 1978 יולי כהן נפצעה בפיגוע ירי בלונדון. היורה, איש החזית העממית לשחרור פלסטין, ירה עליה – אז דיילת באל על – ועל אנשי הצוות האחרים בדרכם למלון. חבריה נפצעו גם הם, אחת מהן נהרגה, ויולי החלימה ומיד חזרה לטוס ״כי גדלתי בספרטה״, היא מסבירה, ״ובספרטה כשנופלים מהסוס קמים וחוזרים לרכוב״. עשרים ושלוש שנה לאחר מכן היא חזרה ללונדון כדי לפגוש את האיש שניסה להרוג אותה ועשתה את הסרט ״המחבל שלי״, שבמידה רבה שחרר אותה מהטראומה והתווה לה דרך של פיוס במקום אלימות. יולי, שיצרה מאז סדרה של סרטים העוסקים...

עפרי אילני גדל בבית קטן בערבה, בלי שום קשר לסדרה האמריקנית, ובבית הזה גדלו איתו ועם אחיו גם שועלים ושפנים, צבאים וטווסים וגם נמרה אחת. אבא שלו, גיורא אילני, היה זואולוג שנודע בכינוי ״איש הנמרים״, והוא גם שנתן לנמרי מדבר יהודה שמות בלתי נשכחים כמו שלומציון, אמרפל, הורדוס  או חומבבה. אלא שהחיים הללו הסתיימו כשעפרי היה בן 16 ואביו עבר אירוע מוחי קשה. דיברנו על הדעיכה של אביו, שהתרחשה במקביל להכחדת הנמרים והיעלמותם של מיני חיות בר נוספים, ועל האפשרויות שעפרי עצמו, כהיסטוריון, מסאי ועיתונאי צופה...

בפתח הספר ״תרגילים בפרידה״ כותבת תמר פייקס שכשאמא שלה, ארנונה, נטתה למות זה היה, בקונטקס המשפחתי המיוחד שלהן, נס. הזדמנות נדירה למוות בעתו, צפוי וידוע מראש. זה משום שאביה של תמר נהרג במלחמת ששת הימים רק שבועות ספורים לפני שהיא נולדה, ובשנים שלאחר מכן מתו גם שני אחיה ואחותה. היא נותרה לבדה עם אמה, והכתיבה הייתה במידה רבה הזדמנות להיערך, להיפרד לשם שינוי פרידה מסודרת וגם להיות נושאת כלים, לשאת עליה חלק מהסבל שאימא שלה נשאה בחייה. היא גם קנתה מצלמת וידיאו והחלה לצלם, ואימא שלה, הקשוחה, שיתפה...

גלעד מלצר היה כמעט בן 18 כשנולד אחיו הקטן, מתן, שלימים התגלה כמוזיקאי מחונן, כנר וירטואוז שמגיל צעיר זכה בפרסים והופיע כסולן עם תזמורות בעולם. מתן - הכנר מתן גבעול - התאבד כשהיה בן 28, שעות ספורות לפני קונצרט חגיגי שעמד להשתתף בו. גלעד, שהוא מבקר אמנות, אוצר, במאי, תסריטאי ומרצה, מגדיר את המחלה שדחפה את אחיו לשים קץ לחייו כמחלה אוטו-אימונית של הנפש. הוא לא מחפש אשמים, גם את הכת שאליה הצטרף מתן הוא אינו מאשים – משום שבעיניו טבעי היה שכאמן רגיש במיוחד, אחיו יעסוק בחיפוש מתמיד ולא יירתע מלגעת...

כששירלי נחמה פרקש ואני נפגשנו לשיחה בביתה ברמת גן, לא היה לנו כמובן מושג שהעולם עומד להתהפך, ושממש מעבר לפינה מחכים ימים נוראים כאלה. התלבטתי מאוד אם להעלות את השיחה הזו כעת, ובכלל, אם להעלות פרקים בפודקאסט הזה שנוגע באופן ישיר כל כך במוות ובאבל, והחלטתי שכן, לא רק בזכות אותן מאזינות שכתבו לי כמה הוא חסר להן, אלא משום שיש בשיחות הללו – וזה בולט כל כך בשיחה עם שירלי – המון חיים, ובאופן מפתיע אלה חיים שנובעים במידה לא קטנה דווקא מהכאב. שירלי-נחמה, אחרי שנים של עבודה כעיתונאית בטלוויזיה...

ביום שבו אבא שלו מת לו בידיים, ממש בידיים, אהרון גבע היה רק בן שש עשרה, והבטיח לעצמו שהוא לעולם לא ייתפס שוב לא מוכן. ״מאז״, הוא מסביר לי, ״אני חי בניילונית, אני מרקר מהלך, תשעים אחוזים מהחיים שלי מוקדשים לניסיונות לשלוט בכל מה שהוא בלתי נשלט״. שמונה עשרה שנה לאחר מכן, אהרון הוא במאי ותסריטאי ועורך שעושה המון דברים, וכולם מצחיקים – מהתוכניות של גיא פינס ורועי בר נתן וגיא זוהר ועד לסדרה המצוינת ״חאנשי״ והסרט המצוין ״ברכה״ שביים ביחד עם שותפתו ליצירה מיקי טריאסט. וממרחק הזמן הזה, הוא גם מבין...

בתוך גוף העבודות העשיר מאוד של המחזאי והבמאי רוני ניניו בולטות שתי יצירות אישיות במיוחד. האחת, ״דרמה קטנה״, הצגת יחיד שביצעה שירילי דשא וזכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו, והשנייה ״היו לילות״, סרט קולנוע שזיכה את דאנה איבגי בפרס השחקנית הטובה בפסטיבל חיפה. הסרט וגם ההצגה עוסקים בדרמות המטלטלות בחייהם ובמותם של הוריו – אמו, אשת הרדיו, המתרגמת והמחזאית חנה בן-ארי, ואביו, השחקן והבמאי אברהם ניניו. רוני – שבין השאר היה גם שותף יוצר בסדרות ״עבודה ערבית״, ״לתפוס את השמים״, ״כבודו״ ו״מרחק נגיעה״...

נורית שרת היא צלמת ואמנית וידאו וכעת גם מעצבת אופנה. איך היא הגיעה למרכז בודהיסטי מבודד בהרים בשוויץ שם אפשר לשמוע את השלג צונח מהעצים? ולמה היא עמדה שם במטבח ובישלה לנזירות חומוס? זה, והבלוג שבו היא ניהלה במשך שנה שלמה יומן אבל עדין וכן וכואב,  היו חלק מתהליך ההחלמה שלה, אחרי שבעלה, גרי, מת מסרטן – גרי, שיום אחד דפק בדלת, ובלי שהכירו קודם הם התחבקו והבינו מיד שזו תחילתה של אהבה מופלאה.   ⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם). את ההכרזה על שם הפודקאסט קורא הפעם עידו...

אחיה של אביבית משמרי, כך היא כתבה עליו פעם, היה מטבעו פעיל ונמרץ ואופטימי. יכול להיות שהיה פותח עסק וכנראה נישא בגיל צעיר ומקים בית ארוך שנים עם מישהי שיש לה שתי רגליים על הקרקע, לא מגונדרת מדי כי פומפוזיות הצחיקה אותו תמיד. אלא שבגיל צעיר הגיע ההתקף הראשון שהיה קו שבר ולא הייתה ממנו דרך חזרה. אביבית, שהיא סופרת ומו״לית ועורכת, איבדה את אמה ושנים בודדות לאחר מכן גם את אחיה, וזמן קצר מאוד אחרי שיחתנו גם את אביה. הגעגוע, כך היא כתבה במקום אחר, הוא איבר שמתפתח ולבסוף מתפקד גם כשלא מכווננים אותו...

בחצר ביתו הירושלמי של אריאל הירשפלד ישנו גן יוצא דופן – כי מתברר שמלבד היותו חוקר ספרות ומבקר וסופר, פרופסור אריאל הירשפלד הוא גם גנן מחונן. הגן הזה מכונה ״גן בתיה״, על שם רעייתו המנוחה הסופרת בתיה גור. דיברנו עליה, ועל האבל המתמשך על מותה שלדברי אריאל היה ״מין יצור, כמו איזה אל יווני״, שפתאום אמר לו: ״הייתי איתך עד עכשיו, ועכשיו אני יכול ללכת״. דיברנו גם על מותה של רונית מטלון, שאף היא הייתה בת זוגו של אריאל, ועל האבל שלתוכו נולד, שנים אחרי מות אחיו הבכור, אבל גם על האהבה, שהיא...

לפני כשנה וחצי ראיתי את שז עוז על הבמה בקאמרי, בהשקה של אנתולוגיית השירה הלסבית ״את כל הרצון״. היה ברור שהכריזמה והכישרון שלה לא קהו אפילו במיליגרם בשנים שחלפו מאז החלה ליצור, מאז הופעותיה במועדונים בשנות השמונים והתשעים – ומאז ״ריקוד המשוגעת״, ספר שיריה הראשון ו״הרחק מהיעדרו״, הרומן שקרן ידעיה הפכה לסרט קולנוע. נפגשתי עם שז, שהשם הזמני, ראשי התיבות שאימצה כשמה, כבר מזמן אינו זמני – בימים שבהם היא יוצרת בבהילות, עוד ספר, עוד מופע, עוד אלבום, לפני שייגמר הזמן. לא שוחחנו על טראומות שעליהן שז...

ברוכות וברוכים הבאים לפרק המאה של ״על החיים ועל המוות״, ולרגל חגיגיות העניין שוחחתי עם אורחת מיוחדת מאוד – מיירה קלמן. קשה לדבר על מיירה קלמן בלי להשתמש במילים שנשמעות מוגזמות: קסם, פלא, הלב מתרחב, העולם נעשה לרגע מקום יותר סימפטי. אבל זאת אמת לאמיתה. מיירה קלמן היא אמנית. ציירת, מאיירת, סופרת ומעצבת – ואחת המשובחות והמעולות בכל התחומים הללו. השערים הרבים שציירה לניו יורקר הם בלתי נשכחים וכך גם ספרי הילדים והממוארים שלה  -  והתערוכות והסרטים שהיא יוצרת ביחד עם בנה, אלכס. ואגב, בפרטי...

את תהל רן פגשתי לראשונה לפני יותר מעשרים שנה, כשראיינתי אותה למוסף ״הארץ״ לרגל צאת ספר שיריה ״בשמלתי״. המפגש ההוא היה מבחינתי בלתי נשכח, כי תהל כתבה, וממשיכה לכתוב על חייה בחוכמה וחמלה יוצאות דופן, שהיא טוענת שהצטברו בה במהלך השנים, אבל בעצם קל לראות שהיו בה ממש מרגע שהחלה ליצור. בשנים שחלפו מאז תהל כתבה מחזות ושירה ופרוזה  – ממש לאחרונה ראה אור הרומן שלה ״בית עוגות הדבש״. קדם לו הרומן האוטוביוגרפי ״בשם אחותי״ – ובשנה שעברה ראה אור גם הסרט שיצרה עם הבמאית הדר מורג ״ציפורה ורחל לא מתות״. בספר...

כשנפגשתי לשיחה עם תאמר נפאר, לפני זמן קצר מאוד, מספר הנרצחים בחברה הפלסטינית עוד לא חצה את ה-140, ולפי הנתונים מהבוקר, מדובר כבר ב-146. תאמר, המוזיקאי שעושה ראפ והיפ הופ והטקסטים שלו כל כך חכמים וחשופים, שהתפרסם גם כחלק מלהקת ״דם״ וגם כסולן, ושחקן, נולד בלוד ומגדל שם היום את שני בניו. המשימה שלו כאבא, כך הוא אמר לי, מחייבת הליכה זהירה על הקו שבין לבנות לילדים שלו שריון, כדי להבטיח שיחזרו הביתה בשלום, לבין הרצון שהם, וגם הוא, לא יאבדו את הפחד, את הרגישות. דיברנו על סמי ובובה ואנואר, שהם רק...

איך למות בעידן הדיגיטלי? זו שאלה מוזרה, אלא אם משוחחים על כך עם כרמל ווייסמן. ד״ר כרמל ווייסמן היא חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל אביב וגם הפודקאסטרית שהביאה לנו את ״המצב הפוסט אנושי״ ואת ״דינוזאוריות רשת״. הפרק המיוחד הזה לא הוקדש לסיפורים אישיים, אבל יש בו המון דברים מעניינים ומטרידים ומשעשעים ומבהילים או איך שלא תבחרו להתייחס לטכנולוגיה. דיברנו על ההבדל בין הגוף שלנו לבין גוף המידע שלנו, זה שנשאר אחרי מותנו, על האפשרות להישאר בקשר וירטואלי עם מי שכבר מתו, על פרטיות ועל זכויות שיש או...

על המצבה של זוגתו כרמיאל בחר הצייר אסף רומנו לכתוב ״ובחרת בחיים״. הבחירה בחיים הייתה בעצם שלו, של ילדיו, בחירה לדבר ולשתף, לא להסתיר, כדרך להתמודד המטען, כפי שאסף אומר, שאינו מרפה, הידיעה שמשהו מהותי משתנה בנו כשאנחנו חווים מוות אינטימי. אסף כתב על מותה של כרמיאל בספר ״פעימה וקו״, ספר המורכב משיחות שלו, הצייר, עם חברו הקרוב פיטר גילבי, שהוא רופא, על יצירות אמנות הקשורות לעולם הרפואה. ההתבוננות באמנות אפשרה לשניהם לשוחח על מגוון נושאי חיים ובאופן טבעי גם על מוות. בשיחה שלנו אסף אמר בין השאר...

בילדותה, כשהבית שבו  גדלה ריקי כהן התפורר – אחרי שאימא שלה חלתה במחלת נפש והיא ואחותה נשלחו לפנימיות – היא מצאה בית חלופי בספרים. הקריאה הייתה בשבילה מקום לדמיין בו אפשרויות אחרות של חיים ואפילו כוחות על. ריקי, שגדלה להיות עיתונאית ומשוררת ודעתנית בולטת מאוד ברשתות חברתיות ועכשיו גם סופרת – שוחחה איתי על חיים שלמים של בריחה מזיכרונותיה, עד לרגע שבו שינתה כיוון, וצללה לתוכם, קראה ביומנים של אמה שהתגלו רק אחרי מותה, וכתבה את הממואר היפהפה והחכם והעדין ״על השעות השבורות״. ⁠עקבו אחר הפודקאסט...

את מסיבת יום הולדתה השמונה עשרה מיה לנדסמן זוכרת כאירוע משמח במיוחד, ויום ההולדת החמישים של אימא שלה, שחל ימים ספורים לאחר מכן צריך היה להיות מין המשך טבעי לחגיגה. אלא שאביה, מרסלו, מת בעיצומה של המסיבה, הלב שלו, אומרת מיה, התפוצץ כמו קונפטי. מיה – שאם לא התאהבתם בה בתיאטרון ב״מתאבל ללא קץ״, ״כטוב בעיניכם״, ״קן הקוקייה״, ״מלאכים באמריקה״ או ״פיטר פן״ – שם היא, אגב, משחקת את וונדי – זה בטח קרה לכם בטלוויזיה, ב״המפקדת״, ״ילדות סכסכניות״ או ״שעת אפס״ – לא הספיקה לחלוק עם אבא שלה את ההצלחה...

כמעט שלושים שנה חלפו עד שארנה קזין העזה לגעת, לכתוב וכעת גם לדבר על חברתה מיכל ניב ועל הפעם ההיא שבה מיכל ניסתה להתאבד אבל ארנה הפריעה לה או קלקלה לה, כהגדרתה. מיכל, הצליחה בסופו של דבר לסיים את חייה, שש שנים אחרי אותו מאורע, בשיא הצלחתה כשדרנית מוערכת ונערצת. וארנה לא דיברה על זה, ״כי הרגשתי שזה לא הסיפור שלי״, היא אומרת. אבל במסה ״הכנות לאבל״, מתוך ספרה ״איך להיות ושאלות אחרות״, שראה אור לפני כשנתיים, היא כותבת – ושם עדיין ברמזים בלבד – על יחסיהן, על מערכת יחסים עם אישה מסעירה, מצחיקה,...

כששהרה בלאו נדרשה לתאר את המשפחה שלה היא כתבה: ״אנחנו שישה בלאוים קטנים שמשייטים לבדם בעולם, כמו לוויינים שניתקו מחללית האם״. מן השישייה הזו נגרע לפני עשרים ושבע שנים אחיה נועם, שהיה ונותר קטן וחמוד – כפי שהיא מקפידה לציין מדי שנה, ביום השנה. שהרה, הסופרת, המחזאית ומגישת הטלוויזיה, דיברה איתי על השתיקה שמלווה את משפחתה, על הגעגועים לאחיה, על החוויות המיסטיות שלה ועל כל הדברים שהיא עדיין לא מרגישה בשלה לכתוב. עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם). Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron...

כשרוני סומק היה קטן הוא ישב מדי יום שעות ליד הרדיו והאזין למדור לחיפוש קרובים. הדוד שלו, יוסף, שהגיע ארצה מעיראק לפני יתר בני המשפחה, נעלם. ההיעלמות הזו ליוותה, ועדיין מלווה את המשפחה, אבל בדרך, במהלך הניסיונות לחקור ולברר מה עלה בגורלו של יוסף, קרו דברים מוזרים ומפתיעים. הרזומה של רוני – שהוא כנראה המשורר הישראלי המוּכר ביותר היום ובוודאי היחיד שמוצג בכנסים בינלאומיים כנציג משוררי עיראק – כולל 14 ספרי שירה שתורגמו לשפות רבות, ספרי ילדים, שיתופי פעולה עם מוזיקאים, תערוכות אמנות ופרסים רבים....