נועה שבתאי הייתה רק בת שמונה חודשים כשמת אביה. הסופר יעקב שבתאי היה אז נשוי ובעל משפחה אחרת, והרצון של אמה – כך אומרת נועה – לגונן עליה מפני הסיטואציה הלא פשוטה הזו גרם לכך שהאבל והכאב של אמה לא דוברו בבית. העבודה על הסרט ״אבא שלי, יעקב שבתאי״ הולידה בה געגועים שלא היו שם קודם, תחושה מתסכלת של כמעטיות – הם כמעט הכירו, הם כמעט היו משפחה, כמעט היה לה אבא. את השיחות עם אמא שלה היא עדיין מנהלת בעיקר עם מצלמה ומיקרופון , לא רק בגלל שאלה מאפשרים מרחק אלא בעיקר משום שהיא רוצה לתעד, לשמר, כמה שרק...

תלמה אליגון חגגה השבוע יום הולדת שמונים. רשימת השירים שכתבה והלחינה ארוכה מכדי למנות בפודקאסט אחד, אבל השיר הראשון שכתבה, בגיל שמונה עשרה, אחרי שאביה מת בזרועותיה ממש, הוא כנראה המפורסם שבהם. זה השיר שנפתח בשורה ״לאבא שלי יש סולם״. אחריו הגיעו להיטים רבים מאוד ובהם אבשלום, איפה את אהובה, כן כן לא אז לא, רקפת, יונה עם עלה של זית, אין לך מה לדאוג וגשם בעיתו. תלמה, ששימשה במשך שנים מנהלת אמנותית ומפיקה בחברת תקליטים, חתומה על עשרות אלבומים הנחשבים לאוצרות מוזיקליים של התרבות העברית, על תקליטי...

הזיכרון החזק ביותר שנותר לניר שטראוס מאימא שלו הוא שהיא האמינה בו כשחקן, ״ואני חושב שאני לא ממציא את זה״, הוא אומר בשיחתנו. ניר היה רק בן שתיים עשרה כשאמו מתה מסרטן, וכשהיה בן ארבע עשרה מת גם אביו – שניהם לא הספיקו לראות אותו הופך לכוכב סדרות ילדים בטלוויזיה, לשחקן תיאטרון וקולנוע מוערך ולמשורר. על קצה המזלג אפשר למנות ברזומה של ניר את הסדרה ״גאליס״, את פינת האימפרוביזציה שלו ב״אנחנו כאן״, את הסרטים ״הדרך לאן״ ו״בלונים שחורים״ ואת ההצגות ״הזוג המוזר״ ו״כימים אחדים״. את סיפור חייו הוא סיפר...

כשהציעו לזמירה, התלמידה המצטיינת, לעזוב את אור יהודה וללמוד בבית הספר הירושלמי היוקרתי בויאר, אימא שלה סירבה וזמירה – היום ד״ר זמירה פורן-ציון – אומרת שהיא ניצלה מחלום ורוד. היא לא רצתה להינתק ממשפחתה, וגם לא יכלה להרשות את זה לעצמה, משום שאחרי מות אביה, שעוד לא מלאו לו ארבעים, זמירה, הבת הבכורה, הייתה אמנם רק בכיתה ז׳ אבל היא לקחה על עצמה חלק ניכר מהאחריות ההורית על אחותה ואחיה. על הקשיים פיצו אותה הספרים, היא אומרת, והיצירה. שוחחנו ממש ערב צאתו לאור של ספר שיריה החדש, שבינתיים כבר ראה אור,...

המקום ששמור לאסתי זקהיים בהיכל התהילה של שחקניות ושחקני ארצנו יהיה בוודאי צבעוני מאוד, וגם עמוס להתפקע. רשימת הסרטים, הסדרות, ההצגות והפרסים שלה ארוכה ומגוונת, ושלא במפתיע, כך גם השיחה שלנו. אסתי מכירה את המוות מקרוב מאוד: לפני שלושים שנה מת אחיה דני זקהיים, אמן המיצגים הנודע שהקשר ביניהם היה קרוב ונפלא ומקסים ומחריד – כהגדרתה; שנים ספורות לאחר מכן מת גם אביה הנערץ ואז מת גם אחיה הבכור, רוני. אסתי, שמעולם לא נרתעה מלשוחח על מוות, להפך, בלשון המעטה, סיפרה לי עליהם סיפורים רבים, צבעוניים...

אדיבה גפן אומרת שחשוב לה לזכור את המתים שלה בהומור ואהבה. כך יצא שהשבעה על מות אביה, משה, הייתה גם הזדמנות להדק מאוד את הקשר עם אמה ואחיה, ומדי יום לחכות שכבר ילכו המנחמים כדי שאפשר יהיה לצחוק ביחד, וגם השבעה על מות אמה, יונה, הייתה מקום להעלות בו סיפורי משפחה מצחיקים ומנחמים מאוד. אדיבה, הסופרת והמחזאית, התפרסמה בעיקר בזכות ספרי המתח רבי המכר שכתבה, אבל התחלנו את השיחה דווקא בספר ״הצגה יומית״, שמשחזר את שנות הילדות שלה בחיפה, ובין היתר מרחפת בו האמירה כי בכל בית היה אז אובדן, אלא שאיש לא...

כשאחינועם ניני הייתה בכיתה ה׳, אבא שלה, שנהג לעניין אותה ולעודד אותה להביע את דעתה בנושאים שונים, הראה לה מאמר על המתת חסד, מאמר שהוליד עבודת מחקר אז בבית הספר. יכול להיות שאז נולדו היחס השליו, הכמעט סטואי של אחינועם למוות והיכולת שלה ללוות אנשים – קרובים ורחוקים – אל מותם. סבתא רחל שלה הייתה כנראה הראשונה שנפרדה מן העולם הזה בגיל 97 כשאחינועם אוחזת בידה ושרה לה, אבל אחריה באו אנשים נוספים שביקשו את נוכחותה ואת קולה ברגעיהם האחרונים, ואחינועם מצדה מוצאת שהיכולת הזו לנחם אחרים היא פריבילגיה...

זה קרה בהפרש של שנים רבות, אבל דפנה ברשילון איבדה גם את חברת הילדות הקרובה שלה אורלי, וגם את אחותה הגדולה סוניה. מוות אחד אירע לגמרי במפתיע, והאחר בסופה של מחלה, שאיש לא חשב שתסתיים כך. להפך, כך אומרת דפנה, הייתי בטוחה שסוניה תככב בכתבה בלאישה תחת הכותרת ״כך ניצחתי את הסרטן״. ההתמודדות בכל פעם הייתה, ועודנה, שונה לגמרי, ולו בגלל שהפרידה מאורלי נעשתה בקבוצה, ביחד עם חברי הקיבוץ העירוני שבו דפנה חיה – סוג של קומנה שאיננה היפית, כך היא הסבירה לי – ואולי בגלל זה הייתה למותהּ גם איזו הילה רומנטית....

אחרי עשרה ספרים, מספר גדול של מאמרים ותסריטים, שנים של עיסוק בפסיכולוגיה וגם דוקטורט שאמנם לא הושלם אבל אמור היה לעסוק בדחף המוות אצל פרויד, לא מפתיע שחיים לפיד כורך את חוויות האבל האישיות בחייו עם אלה שהוא מוצא בספרות, וגם מייצר בספרות. השיחה שלנו החלה בזוגתו, עורכת הסרטים ערה לפיד, שחתומה על רשימה ארוכה מאוד של יצירות קולנועיות איכותיות, ובשיתופי הפעולה היצירתיים של חיים וערה ובנם, הבמאי נדב לפיד, בין השאר בסרט ״מילים נרדפות״ שזכה בפרס דב הזהב בפסטיבל הקולנוע של ברלין. שוחחנו גם על הוריו של...

לתמר אלאור היו שתי אימהות. אחת בבית, ואחת מעבר לכביש. אימא יונה ודודה צביה, שהיו חברות נפש, ידעו ליזום ביחד יוזמות מהפכניות ששינו להן ולמשפחותיהן את החיים ובסופו של דבר גם הזדקנו ביחד, הרחיבו עוברה את העולם. העובדה שהאחת הייתה אשכנזייה והאחרת תימנייה טענה את הילדוּת של תמר בקסם, ויכול להיות שאפילו הביאה אותה לבחור, שנים מאוחר יותר, באנתרופולוגיה כמקצוע. ומאחר שהיא אנתרופולוגית, לא יכולנו שלא לדבר על הטקסים ששימשו אותה כשליוותה את שתי אימהותיה, וגם את אמו של בעלה, אל מותן, ועל התפילות שהיא...

רשימת המתים שרועי חן הביא איתו לשיחה כוללת חברים מהילדות, אנשי תיאטרון, בני משפחה וגם, כמובן, מהספרות. אלה וגם אלה לא באמת הלכו לשום מקום, כך הוא אומר בשיחתנו, הם ממשיכים לחיות איתי. רועי – מחזאי הבית של תיאטרון גשר שרשימת המחזות שכתב, עיבד ותרגם כוללת יצירות נפלאות כמו הדיבוק, סונטת קרויצר, כל האמת על מינכהאוזן והרצל אמר; הסופר שהרומן ״רעש גדול״ זיכה אותו בשנה שעברה בפרס עגנון; והמתרגם שיצר לאחרונה גרסה חדשה של פו הדוב – לא לימד אותי את הסוד, כלומר איך לראות בכל אובדן את האפשרות לקום לתחייה,...

סיפור הפרידה של האמנית, הצלמת דפנה טלמון, מכלבתה נינה הוא סיפור מפתיע. לא רק בגלל המלאכית שהופיעה בדרכן ממש בדרך למרפאה הווטרינרית, אלא משום שמה שנדמה היה כמו רגע של סוף התגלה כהתחלה של חיים אחרים לחלוטין, שבמהלכם דפנה עזבה את ביתה, חילקה את כל חפציה כמתנות לאחרים – במסגרת מיצג אמנותי – ובמשך שנים היא נדדה בארץ ובעולם בין בתים של אחרים.   השיחה שלנו התקיימה מזמן, והפרסום שלה התעכב מכל מיני סיבות טכניות. לכן אין בה הדים להתרחשויות הנוכחיות, אבל יש בה, תשמחו לשמוע, סוף טוב שמקורו באהבה גדולה....

הרבה מאוד שנים חלפו עד שיהושע סובל יכול היה לתרגם לבמה את אחת הסצנות הקשות בחייו – את הלילה שבו רדף בפרדסים אחריו אביו, שהיה בעיצומו של התקף דיכאון נוסף, כדי למנוע ממנו להתאבד ולהחזיר אותו הביתה.  המחזה ״קולות בלילה״ נולד אז, אבל בעצם בכל הכתיבה שלו – בעשרות המחזות שלו שהוצגו כאן ובעולם, וגם ברומנים שכתב – מרחף אותו כאב של ילד שמבין שאיש אינו מגן עליו, ושאביו – שהיה בימים רגילים חזק, מלא חיים, סיפר בדיחות ואפילו כתב שירה – חלש ממנו. שוחחנו גם על המחזה החדש שבכתיבתו הוא שקוע כעת, מחזה שבמרכזו...

כשאביה של שירה גפן מת, במפתיע, לפני תשעה חודשים בסך הכול, היה לה חשוב להתאבל ״כמו שצריך״, כך היא אומרת. לא לדלג, לצלול אל תוך האבל ולהרגיש הכול, עד שהאבל ששטף את כולנו בשבעה באוקטובר דחק הצידה את החוויה הפרטית שלה. בכתיבה שלה, שירה נגעה לא אחת במוות, בין השאר בספר הילדים העדין והמיוחד ״חוט הזהבה״, שמוקדש לאחת משלוש הסבתות שהשפיעו מאוד על חייה. דיברנו עליהן, על הסבתות אביבה, זהבה וגאולה, שמתו אבל הן לגמרי איתה, כל הזמן, וכמובן על אביה, יהונתן גפן, שאחת המתנות הגדולות שנתן לה בילדותה הייתה...

יותר מעשרים וחמש שנים לפני מות בעלה, עירד, כתבה לאה איני רומן על אישה צעירה שבעלה נהרג והיא, שמסרבת להניח למוות להפריד ביניהם, עוברת לגור לצדו בבית הקברות. כשהמוות הזה הגיע בסופו של דבר, מטעם החיים ולא מטעם הספרות, כפי שהיא אומרת, לאה שקעה בכתיבת ״הילד של לגיון הזרים״, כדי להפוך אותו, את עירד, לאמנות, ללוש את הפצע ולעשות אותו לדבר יפה. קווי הדמיון בינה לבין עירד היו רבים ועמוקים, מה שאפשר את מה שלאה מתארת כזוגיות סוערת שמבוססת על נאמנות עמוקה והפך אותם לקרש הצלה זה של זה, ברית של אנשים שחשו...

אמו של ליאב מזרחי מתה, במפתיע, כשהוא היה בכיתה ז׳. מלבד האבל והגעגועים, עטפה אותו בושה שבמהלך השנים חלחלה, באופן לגמרי לא מודע, גם לאמנות שלו, עד שהחליט לגעת ישירות במה שכואב לו, וגם הזמין את הציבור להשתתף – בתערוכה שהולידה קיר ציבורי של מודעות אבל, חלקן מקושטות בעצים ופרפרים ופרחים. ליאב – האמן עטור הפרסים, האוצר והמורה -  אומר שהאמנות היא שהצילה אותו וממשיכה להציל אותו מדי יום וזה גם אחד המסרים העיקריים שהוא מנסה למסור לתלמידיו.     ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי...

איך דברים שנשמרים כסוד במשפחה משפיעים עליך עוד לפני שנולדת? ואיך זה שיש מי שמצליחים לשאת את האבל שלהם על אנשים אהובים, ואחרים שמתפרקים כשהוא מגיע? אלה חלק מהשאלות שהמשוררת חיה לוי העלתה בשיחה שלנו, שנשזרו בה סיפורי ילדות והורות, התמודדות נפש ושירה, כמובן, כי לגמרי במקרה כשנפגשנו סוף סוף, ראה אור ספר שיריה החדש של חיה ויכולנו למצוא בתוכו חלק מהתשובות.   ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קוראת הפעם תמר מור סלע Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠Liron...

כשהזמנתי את ניבי אלרואי לשיחה, אחרי מותה של חברה האהובה האמנית הנפלאה מאיה אטון, ידעתי שיהיו דברים שיפתיעו אותי – כי ניבי היא כזו גם כאמנית וגם כמורה, כזו שקושרת קשרים בין דברים שנדמים לאחרים רחוקים מאוד – אבל לא ידעתי עד כמה. נפגשנו לפני כמעט חצי שנה, ודיברנו על האבל שניבי מגדירה כעבודה בתהליך, הצורך לחזור ולמצוא את עצמה בנפרד ממי שבמשך למעלה מעשור הייתה שותפה לכל פרט בחייה ויצירתה. אל תוך השיחה שלנו הסתננו, כמו דרך איזה פתח סודי, גם עורבים וחתול ורוח הרפאים של נזירה אחת ותוכים שלא חתכתי...

המתנה הגדולה שגואל פינטו קיבל מאמו, מוניק, הייתה העידוד להיות מי שהוא. הוא אומר שהיא הייתה רימון עסיסי, אישה שאולי בעצם היו צריכים להיות לה חיים אחרים ושממנה קיבלו הוא וששת ילדיה האחרים את הכישרונות שלהם – ובכל זאת גואל – העיתונאי, איש הרדיו והסופר – כועס שהלכה, כל כך כועס, כי כפי ששנינו הסכמנו בשיחה הזו, לאימא שהחיבוק איתה מעלה תחושה כאילו שני חלקים של פאזל מתחברים במדויק, אסור היה למות.    ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם).   את שם הפודקאסט קורא הפעם יורם...

מוות הוא לא סעיף בחוזה שבין חברות טובות, הן הרי אמורות לחיות לנצח בקשר שביניהן, להיות שם, לשקף, לתמוך, לעודד, לנזוף. את הדברים האלה אמרה לי העיתונאית והסופרת ענת לב-אדלר, שחברת הנפש שלה פנינה מתה לפני קצת יותר משנה, ומאז ענת לא מפסיקה לחפש סימנים ומסרים ממנה, בעולם שבחוץ אבל גם, ואולי בעיקר בתוכה. בעקבות מותה של פנינה, שהייתה מבוגרת ממנה בעשור, ענת החלה לראיין את חכמות השבט, נשים בנות שבעים ומעלה שחולקות איתה את ניסיון החיים שלהן, את כל מה שהיא כבר לא יכולה לשאול את חברתה שהייתה עבורה גם...

זהו פרק בונוס, שהוא למעשה פרק רטרו, משום שהשיחה שלי עם מירב רוט הייתה אחת הראשונות בפודקאסט הזה, ואני מעלה אותה כעת שוב אחרי שהקשבתי לה שוב במהלך תיקונים טכניים שביצעתי לסאונד שלה, שלא היה מן המופלאים – ועכשיו, בגרסתה הנקייה, נדמה לי שחבל לא להאזין לה שוב. מירב היא פסיכולוגית ופסיכואנליטיקאית, ומאז שבעה באוקטובר היא פוגשת ללא הפסקה אנשים שחווים אבל נורא – אבל כבר אז, הרבה לפני שדמיינו איך יראו הימים האלה, היו לה דברים חכמים לומר על תחושות אשמה ועל דרכים להימנע מהיתקעות באבל.   ⁠⁠עקבו אחר...

לא פשוט לתפוס את ראובן (רובי) נמדר לשיחה פנים אל פנים. הוא מגיע ארצה, מניו יורק, לעתים קרובות, אבל אז כולם רוצים לדבר איתו, וזה לגמרי לא מפתיע, משום שרובי, הסופר – שספרו ״הבית אשר נחרב״ זיכה אותו בפרס ספיר; המתרגם – שהביא אל העברית מבחר מן השירה הפרסית הקלאסית; ומי שבין השאר כתב ליברטו לאופרה, המבוסס כולו על טקסטים תלמודיים – הוא מספר סיפורים מצוין גם בעל פה. שיחתנו התקיימה באוגוסט, קצת אחרי שראה אור ספרו החדש ״דגים גדולים״, המוגדר כקובץ של סיפורים עבריים אמריקאיים, ודיברנו בה על הוריו, על...

קצת אחרי גיל 18, שירה סתיו עזבה את ביתה, את משפחתה, את הקהילה השומרונית שבה גדלה, ובחרה לעצמה חיים אחרים לגמרי. את שם המשפחה החדש שלה, סתיו, נתנה לה גלית רוזן, חברתה הטובה. הן גדלו ביחד, הן דילגו ביחד על ימי לימודים כדי לטייל בנמל יפו, הן המציאו ביחד מילים שהיו סוג של התנסות ראשונית במשוררות. חמש שנים לאחר מכן, בדרכה לחזרה בלהקת מחול, גלית נהרגה בפיגוע בקו חמש, ליד כיכר דיזנגוף. כמעט שלושים שנה חלפו מאז, ושירה, המשוררת והמתרגמת שהיא גם מרצה בכירה לספרות באוניברסיטת בן גוריון, אומרת שגלית...

את הרומן השישי שלו, ״לראות את הים״, הקדיש יוסי סוכרי לאמו, ״לאמי האהובה שמתה בזרועתיי״, כפי שהוא כתב. היא אינה מוזכרת בספר, אבל כל הדמויות האחרות שם מתמודדות עם מותן ההולך ומתקרב, ולמרבה הפלא, ככל שמעמיקים בקריאה מתברר שהעיסוק בנושא מזוויות רבות ושונות כל כך יש בו סוג של נחמה, או לפחות השלמה. נפגשתי עם יוסי לשיחה בימים אחרים, שבהם אפשר היה לדבר על הים ועל איטליה למשל, ושוחחנו על אמא שלו, ונדה, שכונתה ״אליזבת טיילור של הסהרה״ ובטחה בו שיעשה מעשים גדולים, ועל סבתו, אמיליה, שכדי להבין את עוצמת...