אילנה רודשבסקי לא לגמרי בטוחה אם אימא שלה באמת מתה מהר כל כך אחרי שאובחנה – היא אושפזה, ושבוע לאחר מכן הלכה לעולמה – או שאולי ידעה שהיא חולה ולא אמרה כלום, כי במשפחה שלהם עשו דברים מהר ובלי הרבה דיבורים. אבל עם מותה של האם מתו גם הרבה סיפורים, היסטוריה שלמה שהיא נשאה בתוכה. אחרי מות הוריה היא כתבה את ״טסקה״, ספר הביכורים שזיכה אותה בפרס ספיר, ובו היא ניסתה בין השאר לפענח את סיפור העלייה שלהם, חלום ההתיישבות בחבל ימית, ההגירה השנייה – עם הפינוי מהעיר, והשאלה מה הותיר בה האבל הזה, על אנשים אבל...

ברשימה שכתבה לאחרונה הסופרת אסתי ג׳ חיים בכתב העת ״מאזניים״ תחת הכותרת ״הבנאליות של המוות״, היא מספרת שבשנים האחרונות היא איבדה שמונה חברים וחברות, ״...נפשות קרובות, קבוצת תמיכה קטנה, קביים רגשיים כשהנפש צולעת...״. בהמשך היא מונה רשימה ארוכה עוד יותר של קרובי משפחה ומכרים שאת נסיבות מותם אפשר לקרוא ממש כמו את קיצור תולדות הארץ הזאת. ״חדלתי להתכחש,״ כותבת אסתי כשהיא מדברת על המוות, שהפך מבחינתה לרוצח סדרתי. ״וכבר למדתי לחוש את סימניו בפניהם של אהוביי ולא להירתע... אלא להפך, לחוש קרבה וזכות...

כשאוהד מילשטיין החל לצלם את רחל, הבחורה שהתאהב בה, לא היה לו מושג איזו דרמה מחכה לשניהם בהמשך החיים – הדרמה שהובילה לסרט ״שבוע 23״, ולסרטים האישיים היפהפיים שבאו בעקבותיו. רחל נכנסה להיריון חודשים ספורים אחרי שהיכרו, הם התבשרו שעומדים להיוולד להם תאומים זהים, ואז אחד העוברים מת והם מצאו את עצמם מתלבטים מה לעשות הלאה. אוהד הוא לא דברן גדול, כצפוי מבמאי קולנוע עטור פרסים, הוא מדבר דרך המצלמה. ובכל זאת שוחחנו על ההתמודדויות ההן ועל מה שהותירו בחייו, על השמחה בילד שנולד והאבל על תאומו שמת, ועל...

ספרה של מיטל זהר ״נבדה״ נפתח בהתרסקות של מטוס. ההתרסקות בחיים הייתה מותה של אמא שלה, לפני עשרים שנה בדיוק, כשמיטל עצמה הייתה בת עשרים בלבד, ואת הקופסא השחורה המשפחתית היא מנסה מאז לפענח בפרוזה ובשירה, שם היא תמיד חשופה לגמרי, הרבה יותר חשופה, כך מיטל אומרת, מכפי שהיא מסוגלת להיות כשהיא מדברת על הדברים. השיחה שלנו הוקלטה, במקרה, ממש עם צאתו לאור של ספר השירים החדש של מיטל, ״הכל יכול לקרות״, ולשמחתי בין הקטעים שהקריאה ישנם שם שירים משם.     ⁠⁠עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב...

כשעודד וולקשטיין פגש שוב, אחרי שנים רבות, את גיא, חבר הילדות הקרוב שלו, הוא גילה שלמרות המרחק אבני הבניין היסודיות של המילון הנפשי שלהם נושאות חתימה משותפת. גיא יצר אתו קשר סמוך למותו מסרטן, ואל תוך השיחה שלנו על ילדותם ועל בגרותם התערבבו סיפורים על השכונה שבה גדלו, שהייתה רועשת ובוערת ודרמטית, שלא לומר מלודרמטית, וצבועה בצבעים עזים, וגם אם עודד וגיא לא הסכימו כמעט על שום פרט מזיכרונותיהם, אלה עיצבו את שניהם ואת החיבור החד פעמי שהיה ביניהם. עודד, הסופר, המתרגם, העורך, מבקר הספרות והמרצה הוא,...

הסיפור של עידית הרמן מכיל את כל הסערות הגדולות, המקסימות, המפתות וגם הטרגיות שיכלו להפוך אותו לאחת מיצירות הבמה שלה. אלא שהוא התרחש במציאות: סיפור האהבה שלה ושל דמיטרי טולפנוב, בן זוגה ושותפה להקמת תיאטרון ״קליפה״, שהחל לגמרי במקרה באמסטרדם והסתיים אחרי יותר מעשרים שנה של יצירה משותפת -  אבל בפתאומיות מוחלטת - עם מותו של דימה במהלך סיבוב הופעות שלהם בהודו. עשר שנים חלפו מאז, ועידית, הרקדנית, הבמאית והיוצרת אומרת שהיום היא אישה אחרת, שהמוות הזה הפך למשך תקופה ארוכה מאוד לזהות שלה, אבל בזכות...

דן אריאלי מקבל לא מעט פניות מאנשים שעברו פציעות קשות המבקשים ממנו עצות איך למצוא בכל זאת שמחה בחיים, או לפחות איך להתמודד עם האובדן. דן, שנכווה קשות כשהיה בן שבע עשרה בלבד, התמחה אמנם בפסיכולוגיה התנהגותית וחקר מכל כיוון אפשרי את האופן שבו אנחנו מקבלים החלטות, אבל לדבריו, הוא חש אחריות לעזור למי שבוחר לפנות אליו. הוא סיפר לי על יותר ממאה אנשים שאיתם הוא שוחח כדי לנסות להבין מהיכן הם שואבים את החוסן הנפשי שלהם, ועל הניסיונות שלו לשנות את ההתייחסות שלנו כחברה לסוף החיים – ניסיונות שמבוססים...

שרה פון שוורצה הייתה כל חייה במרוץ, במרדף אחרי הזמן ואחרי הדבר הבא. ואז באה הקורונה, והשחקנית והבמאית עטורת הפרסים והעסוקה חשבה שכשהתיאטרון סגור זו הזדמנות נפלאה לביים מחזה שלא הצליחה למצוא זמן לעבוד עליו קודם. ואז היא איבדה את ההכרה. במהלך החזרות. החוויה הזו וכל מה שבא בעקבותיה הצילה את חייה – במובן הפיזי הפשוט, כשהתברר שיש לה מפרצת במוח, וגם במובן הנפשי, שהביא איתו יכולת הקשבה וחמלה וסליחה. שרה אומרת שלמה שחוותה לא היה היבט דתי, אבל מאחר שהיא נולדה למשפחה גרמנית נוצרית שהתגיירה בזמן שאמהּ...

דייוויד באדיל הוא מן הקומיקאים הבריטים האהובים עלי. ולא רק עלי, כמובן. אפשר בקלות להכתיר אותו כאחד מיקירי הפזורה האנגלופילית, שיש לה לא מעט חברים גם בארץ, אבל לא רק בזכות ההומור. באדיל הוא גם סופר, יוצר של תוכניות רדיו וטלוויזיה משובחות, ומחברו של רב המכר שראה אור לאחרונה גם בעברית ״לא סופרים את היהודים״. הוא גם מגיש, ביחד עם הברונית וארסי, פודקאסט מעניין בשם A Muslim and a Jew Go There, כי כמו בספר, וכמו בסטנד אפ שלו, הוא בעד לדבר על הכול. אז דיברנו – באנגלית, כמובן, אף שדייוויד למד עברית...

סיון בסקין עלתה ארצה עם הוריה כשהייתה בת 14. קרוביה שנותרו בליטא הלכו לעולמם בזה אחר זה, והכאב על הפרידות הללו, על המרחק, היה גדול כל כך – כך היא אומרת – עד שאפילו המקום עצמו הפך להיות זר ומכעיס. גם מבחינה אובייקטיבית, התהליכים הפוליטיים והכלכליים שינו את ליטא של סיון באופן דרמטי, אבל כל אלה החלו להופיע בספריה רק בשלב מאוחר יותר, אחרי שביססה את מעמדה כמשוררת, ולא הייתה סכנה שתיחשד כעלמה הכותבת ליומנה היקר. אחרי שלושה ספרי שירה, תרגומים לפרוזה ושירה מרוסית, ליטאית ויידיש, סיון, שהיא גם חברת...

בבלוג שבו תיעדה מאיה הפנר את מותו של אביה היא כתבה, בין השאר, ״אני בהתייתמות מתמשכת״. לאבא שלה הייתה תאונה, פגיעת ראש קלה שהידרדרה, ואף שחלפו תשע שנים ארוכות וקשות עד שמת, היא אומרת שהמוות הזה התגנב מאחוריהם בהפתעה. מאיה, היא תסריטאית שכתבה בין השאר ל״אהבה מעבר לפינה״, ״השיר שלנו״, ״בטיפול״, ״השמיניה״, ״תיבת נוח״ ו״מונא״, ושהמחזה שלה ״מרציפנים״ מוצג בימים אלה בתיאטרון הבימה, (בכיכובה של ליה קניג). אביה, אברהם הפנר, הבמאי, התסריטאי, הסופר והשחקן שאין שום דרך לתמצת בשורות ספורות את העשייה שלו,...

דני דותן הוא איש אופטימי, שמאמין בכוחם של בני אדם ליצור דברים נפלאים – בעיקר אמנות – ולעשות טוב. זה לא שהוא לא רואה היטב את הרוע, המפלצתיות והכאב הנורא שאנחנו חווים, אבל כבנם של שני ארכאולוגים, שכבר כילד קטן מאוד היה לו העונג להשתתף בחפירות ולגלות קברים ושלדים ושרידים של תרבויות אחרות, הוא אימץ נקודת מבט אחרת – שיודעת להביט אחורה וקדימה למרחקים של אלפי שנים. בשניים מסרטי התעודה שיצר ביחד עם זוגתו דליה מבורך, דני סיפר את סיפורה של אמו, פרופסור טרודה דותן, כלת פרס ישראל לארכאולוגיה, ואת סיפורה...

שרית אופק ואלי אליהו הם בני זוג. זו לכאורה הסיבה הרשמית שבגללה שוחחתי עם שניהם ביחד. שרית היא עובדת סוציאלית שאחרי מות אביה היה לה ברור לגמרי שהיא רוצה ללוות אנשים לקראת סוף חייהם, ואלי הוא משורר, ומותו של אביו חוזר ועולה בשירים שלו שוב ושוב. לפני שנפגשתי איתם, נדמה היה לי שיש להם גישות שונות לגמרי אל המוות, ואל חוויית היתמות שלהם – שרית שמדברת על הכול, כותבת בלוג (בסופו של דבר) ונפגשת עם אנשים פנים אל פנים, ואלי, המופנם, שהסערות הגדולות בשיריו מגיעות מאיזה מקום תת מודע שהוא מתקשה לפעמים...

בהיכל המתים של מרב סלומון - זה שמהווה תשתית לחלק מספרי הקומיקס שלה ובוודאי לתערוכת היחיד שלה ״הבלתי נשכחים״, שהוצגה מוקדם יותר השנה במוזיאון הרצליה – מתערבבים זיכרונות מן הקרובים והרחוקים שמתו, עם פרצי רגש וחרדות פרטיות, שירי ערש בפולנית עם מיתוסים משפחתיים והתוצאה היא מאוד מאוד אישית אבל גם לגמרי לא, כזו שכל מי שאי פעם נפרדו מאנשים קרובים מוצאים בה בקלות את עצמם. מרב, שהיא ציירת ומאיירת עטורת פרסים רבים שעבודותיה הוצגו בכל העולם, עומדת בראש המרכז להוראות אמנות ועיצוב בבצלאל והיא גם המייסדת...

את הספרים המאוד אישיים שלה – ״הירח אותו ירח״, ממואר שבו תיעדה את מסעה לוויטנאם, שם אימצה את בתה, ו״בקולן״, ספר שיחות עם נשים ישראליות החיות בצל אובדן ומלחמות – רות שפירא כתבה בעברית, כמובן. זו השפה שבה היא חיה, כותבת וחושבת מאז גיל 13, אז הגיעה ארצה עם משפחתה מהלסינקי, פינלנד. הוריה חלמו במשך שנים רבות על עלייה לישראל, אבל בפּועל המעבר הזה לא היה קל, אולי אפילו מצער, כך אומרת רות. ממרחק השנים, ואחרי שתרגמה עשרות ספרים ממגוון השפות שבהן היא שולטת – שוודית, דנית, נורווגית, פינית (וזה לא הכול) –...

קובי ניב הוא כנראה אחד האנשים המצחיקים ביותר בסביבה. הרקורד שלו כולל את ״זו ארץ זו״, שלפני צאתו כספר היה טור ב״העולם הזה״ שנכתב ביחד עם ב. מיכאל, חנוך מרמרי ואפרים סידון, את הסטירה הטלוויזיונית העברית הראשונה, הלא היא התוכנית ״ניקוי ראש״, פרקים חלוציים לגמרי ב״זהו זה״ – קובי הוא שאחראי לפינה ״סערה בכוס תה״ ולפופטיץ המיתולוגי, ושורה של ספרי קומיקס שיצר עם דודו גבע, שבהם זכה הציבור להכיר את יוסף מהעירייה, את מגוחך ואת אהלן וסהלן. יש עוד, וישנה כמובן קריירה ארוכה כתסריטאי ומבקר ומורה לקולנוע...

נועם פרתום הייתה המרואיינת הראשונה שלי ב״על החיים ועל המוות״. שיחה ראשונה שחנכה את הפודקאסט, שלא היה לי אז מושג כמה הוא יגדל וישגשג. אני מעלה אותה כעת שוב בגרסה נקייה יותר – בסיועה של תוכנה המתהדרת בבינה מלאכותית, נו, כמובן, גם לטובת מי שעדיין לא האזינו לנועם, וגם לטובת מי ששמעו את שיחתנו אז עם כל הרעשים הנלווים שהיו בה. הרבה דברים קרו בשלוש השנים שחלפו מאז, גם במישור האישי – נועם ילדה בן וממש בימים אלה ראה אור גם ספרה החדש ״לצאת מהגוף״ – אבל לתובנות ולמחשבות שהיא העלתה בשיחתנו עדיין מעניין...

מיכל יפת לא החלה לחשוב על מוות רק כשחלתה בסרטן. בבית ילדותה היו תלויות שתי תמונות, מזכרת מתמדת לכך שהחיים ממשיכים בחברתם של האנשים שהיו ואינם. הסרטן הופיע אחר כך. מיכל חלתה, ובאותו זמן ממש חלה גם בנה. שניהם החלימו, ואת הדרך שעשו היא תיעדה בספר ״פס אור״, ממואר קטן אבל מאוד מעורר מחשבה. מיכל, שהחלה את דרכה כמעצבת תפאורה לסרטים ובהמשך כמעצבת פנים של משרדים ובתים, כתבה עוד קודם ספר על ספרים, או ליתר דיוק על מערכות היחסים בין קוראים לבין ספריותיהם, והחלה לכתוב גם על קשרים בין אנשים לבתיהם, ולמרות...

מי שמכירים את אפרים שמיר, כמוני, רק כזמר ומוזיקאי מחונן, מלהקת הנח״ל וכוורת ואינספור הלהיטים שלו לבד וביחד עם אחרים, אולי יופתעו גם הם מן השיחה הזו. שוחחנו על מוות, כמובן, שהרי ככה זה בפודקאסט הזה, אבל בין השורות, לפני ואחרי סיפורים מהחיים בסיביר, בפולין ואחר כך בארץ, מתגלה גבר שהוא מצד אחד רך נורא, אוהב נורא, רגיש נורא, ומצד שני מתעקש לבחון את כל הכאבים והגעגועים והפרידות בכוח השכל. בגיל צעיר, אומר אפרים, כששלחו את הלהקה להופיע במהלך המלחמה, מול חיילים פצועים קשה ואחרים שהיו בהלם מוחלט, זה...

אל הורי הקבע שלה, הוריה המאמצים יוסף ואורנה פורת, הגיעה ליטל פורת בגיל תשעה חודשים, אחרי שננטשה על ידי מי שילדו אותה, ולכן – היא אומרת – כשגם אורנה ויוסף החליטו שהגיעה שעתם ללכת, היא סירבה להשלים עם זה. למען האמת, חלקים גדולים בספרה ״יום הולדת שמח אדולף היקר״ – המשחזר את סיפור חיי אמה, שנולדה כילדה גרמניה בבית שחציו קתולי וחציו פרוטסטנטי, הצטרפה לנוער ההיטלראי, התגייסה לצבא הגרמני במלחמת העולם השנייה ולימים ערקה, הצטרפה למחתרת, התגיירה והפכה לאחת השחקניות המופלאות כאן בישראל – ליטל אומרת...

נועה שבתאי הייתה רק בת שמונה חודשים כשמת אביה. הסופר יעקב שבתאי היה אז נשוי ובעל משפחה אחרת, והרצון של אמה – כך אומרת נועה – לגונן עליה מפני הסיטואציה הלא פשוטה הזו גרם לכך שהאבל והכאב של אמה לא דוברו בבית. העבודה על הסרט ״אבא שלי, יעקב שבתאי״ הולידה בה געגועים שלא היו שם קודם, תחושה מתסכלת של כמעטיות – הם כמעט הכירו, הם כמעט היו משפחה, כמעט היה לה אבא. את השיחות עם אמא שלה היא עדיין מנהלת בעיקר עם מצלמה ומיקרופון , לא רק בגלל שאלה מאפשרים מרחק אלא בעיקר משום שהיא רוצה לתעד, לשמר, כמה שרק...

תלמה אליגון חגגה השבוע יום הולדת שמונים. רשימת השירים שכתבה והלחינה ארוכה מכדי למנות בפודקאסט אחד, אבל השיר הראשון שכתבה, בגיל שמונה עשרה, אחרי שאביה מת בזרועותיה ממש, הוא כנראה המפורסם שבהם. זה השיר שנפתח בשורה ״לאבא שלי יש סולם״. אחריו הגיעו להיטים רבים מאוד ובהם אבשלום, איפה את אהובה, כן כן לא אז לא, רקפת, יונה עם עלה של זית, אין לך מה לדאוג וגשם בעיתו. תלמה, ששימשה במשך שנים מנהלת אמנותית ומפיקה בחברת תקליטים, חתומה על עשרות אלבומים הנחשבים לאוצרות מוזיקליים של התרבות העברית, על תקליטי...

הזיכרון החזק ביותר שנותר לניר שטראוס מאימא שלו הוא שהיא האמינה בו כשחקן, ״ואני חושב שאני לא ממציא את זה״, הוא אומר בשיחתנו. ניר היה רק בן שתיים עשרה כשאמו מתה מסרטן, וכשהיה בן ארבע עשרה מת גם אביו – שניהם לא הספיקו לראות אותו הופך לכוכב סדרות ילדים בטלוויזיה, לשחקן תיאטרון וקולנוע מוערך ולמשורר. על קצה המזלג אפשר למנות ברזומה של ניר את הסדרה ״גאליס״, את פינת האימפרוביזציה שלו ב״אנחנו כאן״, את הסרטים ״הדרך לאן״ ו״בלונים שחורים״ ואת ההצגות ״הזוג המוזר״ ו״כימים אחדים״. את סיפור חייו הוא סיפר...