איתי מספר על הרגע שבו הבין שכשהוא צריך להודות ממה הוא הכי מפחד, פשוט נגמרות לו המילים, וריעות קובעת 'עיתים לפחד' ומגדרת אותו שלא ינסה לתפוס לו עוד טריטוריות. על דבר אחד שניהם מסכימים, 'לגדר את הפחד' זה כמו להוציא את הכלב, ופה איתי איכשהו תמיד מתחמק...

איתי מתאר את הרגע בילדותו שבו הבין שאבא לא יחזור יותר ממילואים, וריעות מבהירה שהחיים פשוט 'באים פתאום' ומתהפכים עלינו, ומכאן מה עושים עם זה? כי איפה לעזאזל ב"הכול צפוי והרשות נתונה" הרשות באמת נתונה להם? אבל על דבר אחד הם לפחות מסכימים, הם כבר מצאו את עצמם נלחמים ומגיעים עד לקצה השני של העולם...