רב אסי פסק שבכור שמיחה - מחאתו מחאה. ישנה מחלוקת בין הרשב"ם ורבנו חננאל במה הוא מוחה. לפי הרשב"ם, הוא מוחה על כך שהאחים משקיעים בנכס לפני חלוקת הירושה, כיון שלא יקבל פי שניים בהשבחה. רבנו חננאל מסביר שהוא מסכים לקבל חלק שווה בנכס זה אבל אינו מוותר על זכותו לקבל פי שניים בנכסים אחרים. רבה מגביל אמירה זו לענבים שנבצרו אך לא אם עשו מהם יין. מדוע? אם בכור ויתר על זכותו לפי שניים בחלוקת נכס מסוים, רב פפא ורב פפי נחלקו (בהתבסס על מקרה שבו רבא פסק בעניין אחר) האם רבא סבר שהוא ויתר על זכותו לפי שניים בכל הנכסים או רק באותו נכס מסוים? מחלוקת זו מבוססת על השאלה האם הבכור מקבל את זכותו לפי שניים מיד עם מות האב, עוד לפני חלוקת הקרקע, או שמא הוא מקבל את זכויותיו רק לאחר חלוקת הנכסים. המשנה מבחינה בין אב שאומר שלא יוריש פי שניים לבכורו לבין אב שאומר שיחלק את חלקו בשווה. הראשון אינו מותר כיוון שזה נוגד את התורה והשני מותר כי זה נחשב כמתנה. אפשר להשתמש בלשון מתנה כדי לחלק רכוש באופן שונה ממה שנקבע בתורה. איזה סוג הוכחה יכול לשמש כדי להוכיח שאדם הוא בכור כדי לאפשר לו לקבל פי שניים?