הדף היום מוקדש ע"י משפחת גריינסטון לכבוד יום הולדתה של לנה קרזנר! הדף היום מוקדש ע"י גבריאל ודניאל אלטמן לע"נ ליסה אלטמן. ישנן הלכות שונות הנוגעות לזכרים שאינן חלות על טומטום (מי שאיבריו מכוסים ולא ברור אם הוא זכר או נקבה) שנקרע עורו ונמצא זכר. הוא אינו יכול לרשת פי שניים כבכור, אינו יכול להיות בן סורר ומורה, אינו נכנס לחישוב עם שאר אחיו להעריך את הפי שניים לאחיו הבכור, ברית המילה שלו אינה דוחה שבת, ואמו אינה חייבת בדיני טומאת יולדת. מקשים על שתיים מהלכות אלו ממשנה בנידה כח ע"א. מובאת ברייתא התומכת בעמדה שטומטום שנקרע ונמצא זכר אינו יכול לרשת פי שניים כבכור. הברייתא גם לומדת שמי שספק אם הוא בכור אינו יכול להיות בכור. הגמרא מסבירה מדוע נאמר זה - להסביר שאם שני אחים נולדו בערך באותו זמן (משתי אמהות שונות) אבל היה חשוך ואי אפשר היה לקבוע מי נולד ראשון, אף אחד אינו מקבל פי שניים. רבא סבר אחרת - הם יכולים לכתוב הרשאה זה לזה ש"אם אני הבכור, אני נותן לך את חלקי," וכך הם יכולים לגבות פי את הפי שניים ולחלק ביניהם. אולם, רב פפא הקשה על עמדת רבא ורבא חזר בו. נאמן האב לומר על בן מסוים שהוא הבכור, אבל מה אם יש חזקה שילד אחר הוא הבכור? שמואל פסק ששני האחים כותבים הרשאה כנזכר לעיל. הגמרא מסבירה את עמדת שמואל שהוא היה מסופק אם ההלכה כרבי יהודה, המאמין לאב במקרה כזה (על פי "יכיר"- יכירנו לאחרים), או כחכמים שאינם מקבלים את עדות האב כשיש חזקה. אם חכמים אינם מקבלים את עדות האב, לשם מה השתמשה התורה בלשון "יכיר"? אם האב יכול היה לתת לבן פי שניים במתנה, זה היה מועיל (אפילו אם הוא לא הבכור), אז ברור שאנחנו יכולים להאמין לאב שזה הבכור (מדין מיגו)! התשובה היא שהאב יכול היה לתת פי שניים במתנה לבן רק לגבי נכסים שהיו ברשותו באותו זמן או אולי לגבי נכסים שיבואו לרשותו בעתיד (לפי רבי מאיר), אבל זה לא היה מכסה נכסים שיגיעו לרשות האב בשעה שהוא גוסס. למצב זה לימד הפסוק "יכיר". בנוגע לנאמנות האב לגבי מעמד בנו, רבי יוחנן מתאר מצב שבו אב אומר שאדם הוא בנו ואחר כך אומר שהוא עבדו הכנעני. אין נאמנות לעשותו עבד כי מעולם לא היה קורא לעבדו בנו מלכתחילה. אולם, אם קרא לו תחילה עבדו ואחר כך בנו, אנו מקבלים את דבריו האחרונים כי ייתכן שהתכוון מלכתחילה שהבן שירת אותו כמו עבד. הדין הוא אחר אם קרא לו בנו כשעברו ליד בית המכס ואח"כ קראו עבדו כי כנראה רצה להתעלם מהמכס. הם מקשים על רבי יוחנן מברייתא, אך מיישבים זאת.