אם אדם מקבל מתנה ולא אומר מיד "איני רוצה בה", המתנה נקנית לו, אפילו אם לאחר מכן צועק שאינו רוצה בה. אולם, אם אדם אחר קיבל את המתנה עבורו והוא היה בחדר ולא מחה, יש מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל לחכמים האם המתנה נקנית או לא. אם שכיב מרע הבטיח סכומי כסף שונים למספר אנשים במשפט אחד, מניחים שהתכוון לתת להם את המתנות בו זמנית. לכן, אם בא בעל חוב של המת לגבות חובו, גובה מכולם באופן יחסי, לפי הסכום שקיבלו. אולם, אם הבטיח את המתנות בסדר מסוים, בעל החוב גובה תחילה מהאחרון שקיבל, ואחר כך מהלפני אחרון, וכן הלאה. אם שכיב מרע אמר שהוא נותן סכום כסף למי שהוא כבר חייב להם כסף (כלומר בכורו, אשתו, או בעל חובו), האם הכוונה לתת את הכסף שחייב או שזו מתנה בנוסף לכסף שחייב? זה תלוי באופן שבו נוסחה ההבטחה. אם אמר "כראוי לו/לה", הכסף נחשב כתוספת למה שחייב. אבל אם ההבטחה הייתה "בבכורתו/בכתובתה", אז הבן/האישה המקבלים יכולים לבחור לקבל או את סכום הכסף שהובטח או את פי שניים/הכתובה אבל לא את שניהם. אם זה בעל חוב ואמר "בחובו", הסכום שהובטח נלקח עבור החוב. רב נחמן מסביר שזה מבוסס על שיטת רבי עקיבא שאם אדם מוסיף מילים שאינן הכרחיות, בהכרח הוא מוסיף משהו. לכן, כשאומר "כראוי", מובן שמוסיף משהו מעבר למה שחייב. אם שכיב מרע אומר שמישהו חייב לו כסף, האם עדים יכולים לתעד את ההצהרה מבלי לאמת? האם יש חשש שבית הדין יפעל על פיה מבלי לבדוק (ולכן העדים לא יכולים לכתוב) או שאפשר להניח שבית הדין יעשה את עבודתו (ולכן העדים יכולים לכתוב)? על פי ברייתא, רבי מאיר סובר שאפשר לכתוב בלי לאמת ולכן כשהיורשים רוצים לגבות על סמך המסמך, עליהם להוכיח שחייבים להם את הכסף. חכמים סוברים שאי אפשר לכתוב אלא אם כן מאומת ולכן אין צורך בהוכחה נוספת לגבייה. אולם, רב נחמן מסביר שיש גרסה אחרת של הברייתא שרבי מאיר אומר שאי אפשר לכתוב את המסמך על סמך הצהרת השכיב מרע, בעוד שחכמים מתירים. הוא מסביר שרבי מאיר חושש מבית דין שעלול לפסוק בלי לבדוק הוכחות נוספות ולכן אין לכתוב את המסמך. אך אמימר קובע שההלכה היא לא כמותו שאיננו חוששים שבית דין יטעה ולא יבדוק את הפרטים. אולם, זה נכון למקרה של עדים, לא לפסק מבית דין אחר. אם בית דין מפקח על חליצה או מיאון, עליהם לבדוק את הפרטים בקפידה כי בית דין מאוחר יותר יסתמך על כך, ויתיר לאישה להינשא מחדש, בלי לבדוק שהכל נעשה כראוי. אולם, מסמך חתום על ידי עדים המעידים על מה שאמר אדם בשעת מיתתו ניתן לכתוב בלי לבדוק את הפרטים, כי אפשר להניח שבית הדין יבדוק את אמיתות תוכן המסמך לפני שיפסוק על פיו.