כמה אתן מכירות את הבולגריות שאתן עוקבות אחריהן ברשת? כמה הן משפיעות על ההחלטות שלכן, על הדעות שלכן ועל התוכניות שלכן קדימה? מה הופך בלוגרית למשפיענית ואיך מזהים אותנטיות ואמת בין כל הקודי קופון והפרסומות השוטפות? שיחה עם שני מזרחי כהן, פאשניסטה אמיתית בועטת ולא מתנצלת על החיים של בלוגרית בישראל.

עושה לנו טוב לחשוב שכולנו עוברות את המשבר הזה. אבל האמת היא שזה לא נכון. יש כאלה שזה מדלג מעליהן. איך זה קורה? מה הן עושות נכון שאנחנו לא ואיך זה קשור למחשבות בטורדניות שלי על שינוי קריירה?

אני דואגת מהרבה דברים. לא משנה איפה נהיה בחיים, כמה עשירים או מוצלחים או כשלונות גמורים - דאגות זה לא משהו שנגמר. פחדים וחששות ותהיות זה משהו שאין לו סוף ולמרבה הצער זה מאוד טבעי. זה ממש בטבע שלנו. אבל יש סוד ליקום הזה, יש סוד לבריאה הזאת, וכמה שנהיה פתוחים לקבל אותו, ככה נוכל להשתחרר מכל דאגה שתתיישב על נשמתנו.

יש דברים שלא חושבים עליהם כשמקימים עסק חדש. כמה למשל מה עושים עם כל מה שאנחנו לא אוהבות/מבינות או רוצות לעשות בעצמנו? איך מתמודדים עם העובדה שאף אחד לא לימד אותנו ללמוד ואיך זה משפיע על היזמיות שאנחנו שואפות להיות? פרק עם האורח המיוחד שלי, מייקל קריכלי. יועץ עיסקי ומנטור לבעלי עסקים, שנותן טיפים מדהימים ורעיונות שיפתחו לכן את המוח לכיוונים שעוד לא הגעתן.

מתישהו בחיים אנחנו נכנסות למירוץ. כל אחת מתחייסת אליו קצת שונה אבל כולנו רצות לאיזה יעד נכסף. מנסות להחזיק את האושר ביד בזמן שאנחנו מתלוננות על חוסר שעות שינה, על תקלות שלא מסתדרות, על לקוחות קשים, על אנשים מאתגרים. אבל בלי לשים לב, בין התסכול הזה לעצבים האלה, יוצא שאנחנו מגיעות ליעדים חשובים ומגשימות חלומות. מה זה אומר בעצם? שכל מה שאנחנו צריכות שיקרה בחיים שלנו, יקרה בסוף. השאלה מתי ואיך? ואם זה כבר הגיע, אז איך מצליחים לחיות את זה לאורך טווח ולא לשחרר את זה שניה אחרי שהגענו לפיסגה?

מה קורה כשעוצרים משהו טוב באמצע? איך מתעלים מעל התירוצים וחוזרים לעשייה? יצאתי לפגרה ארוכה מהפודקאסט וחזרתי עם תובנות, כלים ושירותים חדשים. פרק השלמת פערים, חידוד חושים והשחזת המיומנות לפתוח אליכן את הנשמה.

דימוי גוף חיובי. מה זה אומר בכלל? איך זה מרגיש? מי אותן נשים שמסתובבות בעולם עם כוח העל הזה לעוף על עצמן מול המראה באופן קבוע? ומה צריך לעשות כדי לחיות את זה גם? מעיין מביאה לפרק הזה חיבור מאוד מיוחד בין היכולת שלנו לאהוב את הגוף שלנו ללא תנאי לבין היכולת לתפוס מקום בכל שאר תחומי החיים. יש כאן טיפים גאוניים בפשטותם שיפתחו לכן צ׳אקרה אחת לפחות במהלך ההאזנה אז תתרווחו בכסא ותהנו🧚‍♀️ לעמוד האינסטגרם של מעיין >>>>https://instagram.com/thisismaayan?igshid=YmMyMTA2M2Y=

לבחור בעצמנו זאת התשובה הנכונה ביותר ויחד עם זאת הקשה ביותר ליישום. כמה קשה? עד כדי כך שאנחנו יכולות לשרוף שנים שלמות מהחיים שלנו על מציאות שלא טובה, מקדמת או נעימה לנו. בשיחה מאוד חשופה ומאוד אמיצה אורין דפני גל מאסטרית של נמרולוגיה שעושה חיל בתחום שלה ומכווינה אלפי אנשים מידי יום מספרת את הסיפור האישי שלה בדרך למציאת הכוח והכלים לבחור בעצמה. נישואין, גירושין, הפלות, הריונות, השתלבות של גורלות וכמה בחירות מאוד אמיצות שהביאו אותה לאן שהיא נמצאת היום. אז איך עושים את זה? מאיפה מגייסים את...

כולנו מבינות את ההיגיון בלדאוג לבריאות שלנו אבל בפועל אנחנו לא תמיד מבינות מה זה אומר. איך החודש שלך נראה? אותו דבר כל יום? או משתנה לפי מצבי רוח ותחושות פיזיות? הגוף הנשי ששונה מאוד מהגוף הגברי פועל בצורה מחזורית ונכנס למצב מנוחה אחת לחודש במס׳ ימי וסת. איך אנחנו מתייחסות לזה? למה אנחנו נבוכות מזה? מה הייתרונות של זה? ואיך אנחנו מתעלות את הימים האלה להטענה וצמיחה מחודשת? פרק מעורר מחשבה על הגוף שלנו, על פוריות וכמה חשוב להבין אותה לעומק. מארחת את נוי נפוסי, חברה שלי שהיא גם יזמית בתחום...

מאמץ בריא משאיר את החבל מתוח כל הזמן. קצת לא נוח לי אבל אני לא אפרוש בגלל זה, אני לא ארים ידיים. לשחרר את מה שלא שלי זה להבין שכל מי שאמר לנו שאנחנו יכולות להשיג כל מה שאנחנו רוצות, שיקר. אז איך מוצאים את האיזון ונשארים בחיים? איך גם לא מוותרים לעצמנו וגם משיגים את המטרות והיעדים?

מטורף כמה אפשר לקבל בשנה אחת. מדהים להסתכל לאחור על מה שעברנו ולקבץ מזה שיעורים משני חיים. פרק מיוחד לסיכום שנה לאימפריית אמהות בצמיחה.מה עברנו? איך נהפוך את השנה הבאה לטובה פי כמה?

כשאת הופכת למומחית בתחום שלך ולא עומדת במה שאת מלמדת את הופכת לרמאית. כי אם את לא עושה את זה אז למה שאחרים יעשו? אז איך מתמודדים עם הציפייה שלנו מעצמנו?ומה המשמעות של המילה הנוראית הזאת שנקראת רמאית?

כל מה שעשינו בחיים שלנו, כל החלטה, כל צעד כל סיטואציה מאתגרת שעומדת בפנינו אמורה לקדם אותנו עוד צעד בדרך אל האושר הזה שאנחנו מנסות להשיג בכל מחיר. אבל אושר הוא לא איזה מדליה שמקבלים בסוף המירוץ. אושר אמיתי הוא תוצאה של הצמיחה שאנחנו חוות בדרך.  ההרצאה אני  (לא) אמא מלידה שעולה ב28.2.2023 בביר גרדן בראשון לציון עולה כאן וזמינה לכן לפני כולם. מה עוד מחכה שם? שיטה בת 5 שלבים להפוך כל קושי בחיים שלנו - לצמיחה. 

כולנו עושות את זה. כולנו שונאות את עצמנו על זה. אבל אולי יש בהתנהגות הזה הרבה יותר טוב ממה שנדמה לנו? השוואתיות וקנאה הן תחושות שמתעוררות בנו על בסיס יומי והורגלנו להאמין שהן מקטינות אותנו ומשאירות מאחור. אז איך הופכים אותן לצמיחה ולמתנות שלא נרצה לפספס?

אגו לא משרת אותנו אנחנו יודעות את זה. אבל מה עשינו עד היום כדי לשחרר אותו? אולי לא יותר מידי כמראש זאת מרגישה כמו משימה בלתי אפשרית. היום אנחנו הולכות לגלות שזה הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לנו והרבה יותר חשוב ממה שאי פעם יכולנו לדמיין.

אנחנו לא ערות לזה יותר מידי אבל יש הרבה דברים ש״מותר״ לנו לעשות אבל לא מקובל שנעשה. איך זה בא לידי ביטוי בבחירות שלנו כאמהות?  למה אנחנו צריכות לשים לב ומה הדבר הנכון לספר לעצמנו בבוקר כשאנחנו מחליטות אם לבחור בעצמנו או במטלות של אמהות?

?מה הסיפור הזה שאת מספרת לעצמך היום? למה את לא בזוגיות? למה לא עברת את הראיון למה היום שלך לא היה מוצלח כמו שרצית או למה לא התקדמת בפרויקט שאת מתה להוציא כבר שנה? יש משקל למה שאנחנו מרגישות בנוגע להתרחשויות חיצוניות בלתי רצויות. מה אנשים אמרו או עשו או מנעו מאיתנו להשיג ואיך אנחנו הופכות את זה לחלק מהנרטיב של החיים שלנו.  את הפרק הזה קלטתי בהשראת הספר ״שובה של במלכה״ של הסופר האדיר גבי ניצן. יש כאן תובנות שוות זהב, עם ניחוח של חופש תודעתי אמיתי. תהנו!

איך הופכים יום נוראי ליום נהדר? מה בנקודת מבט שלנו צריך להשתנות כדי שנהפוך להיות הנשים שאנחנו באמת רוצות להיות? יש לנו איזה נטיה להימנע מכאב. לברוח מקושי. לצפות שנגיע ליעד מבלי לעבור את כל הדרך, אבל זה לא יקרה וכמה שנדחוק את זה יותר לפינה ככה החלום ילך ויתרחק. 

מה זה אומר להיות אותנטי? מה קורה כשאנחנו לא? ואיך זה בא לידי ביטוי בכל היבט בחיים שלנו? נתקעתי באמצע כתיבה של ראיון חשוב אבל יצא מזה שיעור מדהים לדרך.

יש אנשים סביבנו שמסוגלים לעמוד על שלהם ולא לשים על אף אחד מסביב. לא מעניין אותם אם יאהבו אותם, אם יכעסו עליהם, אם הם יבואו רע למישהו. מה יש בהם שאין בנו? ואיך הופכים להיות קצת יותר כאלה ופחות מפוחדים שלא אומרים מה הם חושבים עד שהם מתים.

 איך רבים נכון מישהו יודע? והאם הנוסחה שלו עובדת לאורך שנים? כי מאז שנהיינו הורים איבדנו את הקסם וכל ריב מתחיל מפיצוץ אטומי. ברור לכולנו שתקשורת היא המפתח לחיים בריאים, אבל אנחנו לא מרבין ללמוד את הריבים שלנו, להבין מה באמת קרה שם ולהימנע מחיפוש אחרי אשמים. בפרק הזה נחקור את העניין. נבין מה באמת יצא מהריב ב2 בלילה ואיך הוא ישפר את החיים שלנו מעכשיו והלאה. 

כשאת בוכה וכועסת על התנהגות של אנשים אאחרים - את מאשימה אותם בהרגשה הנוראית שאת חווה?  ואם כן אז האם חשבת על למה בעצם? איך אנחנו אמורים לדעת שמה שאמרנו או עשינו כזה נורא? ולמה מה שנורא בעיני אנשים מסויימים לגיטימי לגמרי בעיני אחרים?  כי לכולנו יש טריגרים שמפעילים אותנו. אז מה הדרך הנכונה להתמודד עם הכאב?

כולנו מתמודדות עם זה. עם הפחד מלפספס. לפספס את הזוגיות המדוייקת, לפספס את החויה המדהימה, את הבית המושלם או את העבודה הנכונה. אבל פומו זאת תופעה שמגיעה ממקום מאוד עמוק ואולי בעיקר מאוד ישן. מאז שהיינו תינוקות קטנים. אז אם זה כל כך פרה היסטורי, מה זה בעצם משרת? ומה זה מונע מאיתנו להשיג? 

בזמן שכולם כל הזמן עסוקים בלדחוף אותנו לקצה, שנמצה את הפוטנציאל, שנהיה יותר, שנרוויח יותר, שנרוץ יותר ושנתקדם יותר, בעולם האמיתי החיים נראים אחרת. לא תמיד יש לנו את הדרייב הזה ומה שיוצר הלחץ התמידי לעשייה זה את התסכול מאי - העשייה. אבל אולי יש בבטלה הרבה יותר מסתם עצלנות וחולשה כמו שהורגלנו לחשוב? אולי רביצה על הספה וצפייה בנטפליקס היא השער ליצירתיות שאנחנו מחפשות ולא מוצאות?

הורגלנו לחשוב שאנחנו בתחרות. הורגלנו לחשוב שאם אני מנצחת מישהו אחר מפסיד ולהפך. שאם לקולגות שלנו הולך במה שהם עושים זה אך ורק כי הם טובים יותר, חזקים יותר ואהובים יותר על ידי הגורל וה׳. אבל מתי עצרנו לחשוב במה אנחנו שונות מהקולגות האלה? מתי עצרנו לחשוב מה ההבדל בין המסע שלי למסע שלהם? ומה הדבר האחד שמבדל אותי באמת משאר האנשים שמנסים ״לעקוף״ אותי בכל תחום בחיים?