.משה מצווה על אהרון שלא להיכנס אל הקודש. מה פשר האיסור? כיצד הוא קשור ליום השואה, יום הזיכרון וחג העצמאות הנצבים לפתחנו.

בכל שנה יעמדו הילדים הקטנים שלנו על כיסא קטן במרכז שולחן הסדר וירגשו את כל בני הבית. הם ישירו בקול צלול: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות". 'מה נשתנה' הפך מהמנון המהפכה לשיר שבמרכזו שינון, לימוד בעל פה. מפיוט הנועד להסעיר ולטלטל את הרוח, הפך מה נשתנה לסמל של קיבעון.

האם התקינות הפוליטית אינה פוגעת בחופש הביטוי? ואולי, הגיע העת להרחיב את המושג 'לשון הרע': לא רק רכילות וביוש ופגיעה בזולת כי אם לשון מצומקת, דלילה, חסרת מעוף!

בני אדם – מה לעשות – נוטים אל החיצוניות, רואים את האחר, חושבים על עצמם. הנטיה לבודד את האחר, לראותו כמאיים, כדמון, אינה אלא תוצאה מבדידותי שלי, מהיותי מי שלא תמיד מקבל את עצמו. מי שמכיר בערך עצמו, יודע את מהותו, מבין את מקומו וחלקו – לא רוצה לבודד איש. להיפך, הוא יודע שיש מקום לכולם. פרשת השבוע עוסקת בחולי הצרעת ובבידוד של חוליה. האומנם נכון לבודד את הלוקים בגופם, בצבע עורם?

ממשיכים במסע בספר ויקרא. פרשה זו עוסקת גם בדיני הכשרות. כיצד ננהג כשבשר מתורבת יהפוך לנפוץ? כשידפיסו ארוחות במדפסות תלת מימד?! האומנם, גם אז נצטרך לשמור על הלכות כשרות?

מה עושים עם ההיסטוריה? עד כמה מתחשבים בה, עד כמה מניחים לה לנתב את חיינו כאן ועכשיו?  מבט אחר על לימוד ההיסטוריה לנוכח פרשת צו

פרשת ויקרא נראית כאילו לקוחה מעולם שכבר איננו קיים. אולם, הצורך בהקרבת קורבנות אישיים, כבסיס לקרבה ולהתקרבות קיים גם בימנו. קווים לדמותם של קורבנות במאה העשרים ואחת.

לא ירחק היום, נוכל לתפוס טרמפ לחלל. הביקור שם לא יהיה נחלת אסטרונאוטים או בעלי הון. עד אז, נצטרף לשאול: מה מקורה של המילה חלל? מה הקשר בינה לבין 'חול', איך הם תורמים להבנת פרשת השבוע, ובעיקר - איך התבנות החדשות משפיעות על הבנת המצב המורכב באוקראינה.

השערוריה מסביב לפתיחת מוזיאון האומנות ברמת גן החזירה אותי לעסוק בשאלת חופש האומנות.  הצורך בגבולות לא נובע מחוסר הערכה של האומנות ותרומתה למציאות. הנה, פרשת ויקהל, מדגישה את תרומתו של האומן, בצלאל, לבנין המשכן.  כמה מילים על אמונה, על אומנות, על חופש ועל מה שבניהם.

זה נראה כאילו אנו חיים בעולם של חרות ובחירה. בימים הרחוקים ההם, התייחד העולם בכפיה, ואילו אנו מצטיינים בבחירה חופשית.  האומנם, זו תמונת המצב?  האומנם, לכל אחד מאיתנו קנויה היכולת לנתב את מעשיו ודעותיו בדרך של בחירה?  פרשת 'כי תישא' היא שיעור בבחירה חופשית. שיעור שמתאים גם לימים ההם וגם לזמן הזהa

כשהוגי המדינה חלמו על הקמתה, הם הדגישו את משימת ה'תיקון עולם'. מאז, קיצוניות דתית והתמכרות לרכושנות וטכנולוגיה השכיחה מאיתנו את הכמיהה לתיקון. מחברת מופת, הפכנו לחברה תועלתנית שיש בה מידה רבה של אנוכיות. פרשת תצווה, הפרשה השניה העוסקת בבניית המשכן, מחזירה אותנו אל מטרות העל של חיינו: לבנות משכן של משמעות במציאות סוערת וגועשת.

המשכן והמקדש הן ביטוי למרחב של קדושה. מקום ליצירת שיח של קדושה. אלא, שבימינו מרחבי קדושה כמו הכותל המערבי הפכו למוקד של מחלוקת. האם אין דרך אחרת? פרשת תרומה מאפשרת מבט חדש על מקומות קדושים

רק לפני שבוע עסקנו בתיאור מלא הוד של מעמד הר סיני. והשבוע: דיני עבדים, דיני הלוואה וריבית, דיני נזיקין. המעבר משמיים לארץ, - מחייב הסבר עמוק.  ואיך כל זה קשור לבן גוריון, לדמות פלאית שחיה בירושלים במאה העשרים, הרב דוד כהן, הנזיר?  ואיך כל זה קשור לתכנת פגסוס, לעסקת הטיעון, לוועדת החקירה בעניין הצוללות?

מאה ארבעים ואחת בני אדם נפטרו - עריריים, בביתם, בלי שאיש ידע, במהלך שנת 2021. אלמלא הריח הרע שבחדר המדרגות היו נמוגים, אלמוניים, בלי שאיש ידע. זו עוד דוגמא למגיפה הגדולה של המאה ה - 21,  מגפת הבדידות. אז איך מטפלים בה ומדוע שתי דברות מתוך עשרת הדברות שבפרשת יתרו אוצרות בתוכן הזדמנות גדולה למגר את המגיפה.

איפה היית באירועי ה-11 בספטבר? מה עשית ברגע שבו המטוסים שלחו אלפי בני אדם על לא עוול בכפם? איך כל זה קשור לפרשת בשלח?

יש מילים חדשות, מושגים צעירים שהשתלטו על חיינו. בין הבולטים בהם: "פייק ניוז" או "חדשות כזב". למה זה קורה לנו ואיך כל זה קשור לפרעה מלך מצרים?

העולם מתקדם. אנשים רבים לומדים מקצועות 'מכניסים', כאלה שיגרמו להם 'להצליח בחיים'. לכל אלה מתלווה ירידה גדולה במספר הלומדים מדעי הרוח. פרשת השבוע מזהירה מפני מחלה מסוכנת: "קוצר רוח".  רגעים שבהם אנשים מעדיפים את הרווח, את מה שתכליתי גם במחיר של זניחת הרעיונות הגדולים.

השבת מתחילים בקריאת החומש השני. משה רבינו נשלח לגאול את העם אבל הוא מסרב. הטענה שלו, כאילו לקוחה, מהסקרים האחרונים של מכוני המחקר: "הם לא יאמינו לי"  משה טוען שהעם איבד את האימון במנהיגיו.. זה לא יעבוד. אז מה עושים כדי להגדיל את האמון?

ליוסף שני בנים: מנשה ואפרים. והסבא שלהם, יעקב, מסרב לברכם לפי הסדר. שוב, מעדיף יעקב את הקטן על פני הבכור. אלא שהפעם זה לא נגמר בסכסוך. שני האחים הללו הופכים למודל של חיים משותפים. בכל שבת אנו מברכים את הילדים בברכה: "ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה". אז מה הסוד שלהם? מה הסוד שלנו? מה עלינו ללמוד מפרשת יעקב, יוסף אפרים ומנשה.

אז  למה קוראים לנו יהודים? ומדוע בחר דוד בן גוריון בשם 'מדינת ישראל'.   יהודים הם בני בניו של יהודה, גיבור הפרשה שלנו, פרשת ויגש. אבל לנו  - יש שאיפה גדולה יותר: להיות ישראלים - להיות ישרים.

נר חנוכה ונר שבת מסמלים שתי נטיות הפוכות: האחת, פנימה אל תוך הבית; השניה, החוצה, דורשת אחריות להארת רחובות חשוכים.   דומה שהחברה הישראלת החליטה להסתגר, להאיר מרחב מוכר, להתרחק מהאחר ולהימנע מחיכוך עם אזורים של חשיכה. השבת קוראים גם בפרשת מקץ. יוסף חולם בשעות של חשיכה, ממתין לרגע בו יצליח להגשים את החלום ולשנות את העולם.

האם ירדנו לגלות בגלל שנאת האחים ליוסף? מה גורם לנו להעמיס בכל פעם על ההיסטוריה את מה שאף פעם לא היה?  איך מבחינים בין נרטיב לאמת היסטורית, ולמה האמת היהודית ציונית לא זקוקה לפרשנות.

האם העולם נידון למלחמה? האם יהודים יהיו תמיד נרדפים ושנואים?  יעקב מגיע למפגש עם עשיו. הוא נערך אליו בעזרת שלושה כלים: דורון, תפילה, מלחמה.  מתנות קטנות... היהדות המציאה דרך עמוקה להלחם בשנאה: היא מעניקה לעולם פעם אחר פעם מתנות קטנות.  אולי - זו הדרך לבניית שלום עולמי

האם מאסלו צדק? האם פירמידת הצרכים שלו יכולה להוות בסיס לתוכניות כלכליות מודרניות?  יעקב אבינו יוצא לדרך, הוא חולם על סולם שמשמעותו היפוך הפירמידה.   וגם... איך כל זה קשור לתקציב המדינה שעבר זה עתה.

חינוך הוא תחום טראגי. מחד - הוא הבסיס לקיום העולם, הוא דורש מיומנויות   וידע נרחב . מאידך - הכל חושבים שהם מומחי חינוך.  אחת הבעיות המרכזיות במערכות חינוך נוגעת להיותה מערכת אחת המבקשת לתת מענה לכל התלמידים ללא התחשבות בכישוריהם השונים ובצרכים המגוונים. החינוך בהעניקו יצחק ורבקה ליעקב ועשיו - משליך על חיינו עד עצם היום הזה. הטעות בשיטת החינוך של עשיו - הזיקה לעם היהודי שנים רבות.