לפי דונה הרוואי, הסייבורג נתון במשחקי גבול מתמידים בין האורגני, המכאני, והבלתי חומרי. פרק זה ידגיש כמה מהאספקטים הפחות מדוברים של ההתמוססויות הללו, בגוף הפוסט אנושי: הצטלבויות בין חושים, תקשורת בלתי מילולית, אטמוספריקס, אפקט, פרמקולוגיה בגוף, פרוטזות שחשות כאב, ועוד

ריח הוא החוש שהמדע יודע עליו הכי מעט. יש בו משהו חייתי קדם-אנושי, וגם רוחני פוסט-אנושי. ריח מטשטש את הגבול בינינו לבין סביבתנו, ובכך מסייע לפתח תודעה פוליטית. בהיסטוריה של המחשבה המערבית, התרבות כוננה על ידי הדחקת הריח והעברת הדגש לראייה. המודרנה השיבה לנו רגישות לריח, והפכה את המרחב הציבורי...

מהם הם המאפיינים של ”להיות אנושי” וכיצד הטכנולוגיה משפיעה על מצב זה? מה זה אומר להיות אותנטיים בעידן הפוסט צילומי? האם צ’אטג’יפיטי יכול לנהל דיאלוג ”אני ואתה” בובריאני? באיזה מובן יש לנו קושי לדמיין את העתיד? אלו רק כמה שאלות שעלו בשיחה הפילוסופית עם פרופ’ חגי כנען, שהחלה בשם של הפודקאסט,...