לפי דונה הרוואי, הסייבורג נתון במשחקי גבול מתמידים בין האורגני, המכאני, והבלתי חומרי. פרק זה ידגיש כמה מהאספקטים הפחות מדוברים של ההתמוססויות הללו, בגוף הפוסט אנושי: הצטלבויות בין חושים, תקשורת בלתי מילולית, אטמוספריקס, אפקט, פרמקולוגיה בגוף, פרוטזות שחשות כאב, ועוד

ריח הוא החוש שהמדע יודע עליו הכי מעט. יש בו משהו חייתי קדם-אנושי, וגם רוחני פוסט-אנושי. ריח מטשטש את הגבול בינינו לבין סביבתנו, ובכך מסייע לפתח תודעה פוליטית. בהיסטוריה של המחשבה המערבית, התרבות כוננה על ידי הדחקת הריח והעברת הדגש לראייה. המודרנה השיבה לנו רגישות לריח, והפכה את המרחב הציבורי לפחות מסריח, אבל אם יפן היא העתיד, אז אולי מצפה לנו עתיד נטול ריח

מהם הם המאפיינים של ”להיות אנושי” וכיצד הטכנולוגיה משפיעה על מצב זה? מה זה אומר להיות אותנטיים בעידן הפוסט צילומי? האם צ’אטג’יפיטי יכול לנהל דיאלוג ”אני ואתה” בובריאני? באיזה מובן יש לנו קושי לדמיין את העתיד? אלו רק כמה שאלות שעלו בשיחה הפילוסופית עם פרופ’ חגי כנען, שהחלה בשם של הפודקאסט, והסתיימה בעתיד של מישל וולבק

הלוגיקה והמטפיזיקה של ימי הביניים, היא מסגרת החשיבה המתאימה ביותר להבנת הטכנולוגיה בימינו. הם הבינו מה זה לחיות בתוך מציאות רבודה סימבולית, והתפיסה שלהם לגבי מהי החשיבה, יכולה לספק תשובה מעניינת לשאלה הפתוחה, האם בינה מלאכותית אכן חושבת. המסע למענה על השאלה שאלן טיורינג התחמק ממנה, עובר גם דרך שאלת הממשות של הדיגיטלי, וסוגיית הרצון האלוהי, כשבין הפילוסופיה לתיאולוגיה נמצא את הפסיכולוגיה האנושית

שיחה ממקום סובייקטיבי על הסובייקטיביות כצורה של ידיעה, ועל חיי היומיום שאחרי השביעי לאוקטובר, כהלם אונטולוגי, שפותח פתח לשובו של המיתוס לחיינו. זגזגו איתנו ברצינות אבל בקלילות, בין הווייב של חטיפה ע”י עב”מים, לווייב הסיינפלדי של התלמוד, ואיך לצמוח מכאן או לפחות להצליח להיות כאן

מושגים אתיים רבים בהקשר של טכנולוגיה מסתברים כמושגים דתיים שחולנו, ולכן המשך ייבוא מושגי מהתנ”ך, יכול לתרום להתפתחות התפיסה המוסרית לגבי טכנולוגיה מודרנית. הפרק מציע, למשל, את מושג הברית התנ”כי, כמסדיר את יחסינו עם חברות הטכנולוגיה הגדולות, שכרגע אפילו אלוהים נותן שירות יותר טוב מהן, מסתבר. כמו כן, יוצע כי טענות השוויון הפוסטהומניסטיות בין בני אדם לבע”ח ולרובוטים, מהוות חילון של מושג האגאפה, האהבה כוללת-כל בנצרות.

”נאורות אפלה” היא תיאוריית האצה ימנית פוסט-הומניסטית מאד משפיעה, שנבעה מתוך הגות הסייברפאנק. ארי בן אריה, החוקר את הפן המיסטי של הסייברפאנק, משרטט את הדרך הרעיונית לניהיליזם המנומק הזה בשצף תודעה אימננטי, ואילו אני (כרמל) מנסה להכניס קצת סדר בכאוס, ולחפש נקודת התעלות מתוכו. האם יכולה להיות בכלל תקומה, או שהטכנולוגיה והקפיטליזם כאן כדי לאיין את האנושות? אם תצליחו לעקוב, בסוף נסכים על נגנטרופיה כדרך אמצע, ועל כך שדת היא לא רק נחלת העבר, אלא גם הדבר הבא

פרק בונוס אקטואלי על השינוי שחל במעמדם של בעלי החיים בעוטף ובעזה, ובייחוד הכלבים, מאז השביעי לאוקטובר. הפסקנו לדבר על ההבדלים בין אדם לחיה ועברנו לדיכוטומיה של ”אנחנו מול הם”: גורלה של חיית המחמד הישראלית זהה לגורל המשפחה. החיה מספרת את הסיפור המשפחתי, זוכה לסיפור גבורה משלה, והמשפחה הפוסט-הומאנית משתקמת יחד. על בלה ליימברג, רודני ברודץ, בוניטה כהן, טובה קירשט-בוכשטב, ועוד

הקפיטליזם הוא נקודת מבט פוסט-אנושית, הרואה את העולם כהשקעה ואת בני האדם כהון, על אף שהיא מתייחסת לצרכנים כאינדיבידואלים שבוחרים בין חלופות. ד”ר אלי קוק חושב שזה בעייתי שכלכלה עוסקת במתמטיקה ומדדים כמותיים, יותר מאשר בעולם העבודה הממשי ומצבים חברתיים. לדעתו, השיח על ”פוסט קפיטליזם” מעיד על חוסר היכולת לדמיין חלופה, אך יש זני קפיטליזם שקדמו לניאוליברליזם שעשויים להוות פתרון

ההיסטוריה וההמשגה של טראומה הייתה כרוכה מלכתחילה בהתפתחות המדיה. באיזה מובן אפשר לדבר על חוויית טראומה דרך מסך? כיצד המדיה מחליפה את התודעה בתפקיד חומת המגן אבל גם אמצעי ההעצמה של אירוע טראומטי? ואיך תיעוד עצמי ודיווח בזמן טראומה עשויים לעזור להתמודד איתה? פרק בונוס אקטואלי לאור אירועי ה7.10

הציוויליזציה המערבית בקריסה, ואיבדה את היכולת להתמודד עם אתגרי ההווה. פרק זה מציע עקרונות חכמה ילידית, כמתווה לעולם חדש, שיצליח לממש טוב יותר את ערכי החירות השוויון והאחווה של הנאורות. זה כרוך בנטישת כלכלת החליפין לטובת כלכלת נתינה, המרת פטריארכיה במטריארכיה ועוד. זה לא נאיבי, זה כבר נבנה מלמטה בהמון קהילות ברחבי העולם

איך מדברים עם סנדל על ההיסטוריה שלו? איך אפשר לתאר אשפה בצורה מדעית? הפרק עוסק בגישה פוסט-אנושית באנתרופולוגיה, שחוקרת לתרבות חומרית מתוך גישה שהכל כרוך בהכל, ולא מנסה להתיר את הפלונטר. למשל: אילו דברים נכרכו אלה באלה על מנת לייצר סגנון ישראלי מקומי בחברת מהגרים צעירה? ומה מלמדים אותנו חיבורים בין דברים שונים במעמקי המזבלה?

העתיד והעבר קרסו לתוך ההווה ונלחמים זה בזה. מצאנו את עצמנו בהצטלבות בין שני מאבקים: בין המודרנה הליברלית לבין העולם התיאולוגי-דתי, ובין פונדמנטליזם מוסלמי לפונדמנטליזם יהודי, כשהפונדמנטליזם הנוצרי ממתין לתורו להיכנס למערכה, והפרוגרסיביות הרדיקלית בעולם הנוצרי לוקה בעיוורון מוסרי, כשהיא בוחרת צד דווקא במאבק השני. חלק מהערכת המצב הנדרשת כרגע היא לא רק רציונלית- פוליטית- בטחונית, אלא יש לקחת בחשבון את תמונת המצב התיאולוגית הקיימת בשלוש הדתות הגדולות, ואשר מזינה תחומים אלה. בחלק הראשון של הפרק...

בעודנו חווים את אחת הטראומות המעצבות המשמעותיות ביותר לישראל, קונספציות רבות מתנפצות, ובפרק קצר זה אנו רוצים לדבר על קונספציה שמשותפת לנו ולעולם המערבי, שגם היא קרסה בשבר העמוק הזה, אבל אולי אליה לא נשים לב מספיק, וממנה נמאן ללמוד: קונספציית האמונה בטכנולוגיה וכיצד היא נוצלה ע”י החמאס. ברוכים הבאים למדבר של הממשי.

רעיונות פוליטיים חדשים לא נוצרים במוחות של הוגים בחלל ריק, יש להם ממד חומרי, פיתוח טכנולוגי או סביבת מדיה ספציפית, שמאפשרים אותם. ד”ר אסף שמיס מדגים כיצד המדיה של התקופה איפשרה את ערכי המהפכה הצרפתית, מדוע מרקסיזם הוא בהכרח תוצר של תרבות דפוס מתועשת, וכיצד הציונות קשורה לסצנה העיתונאית של התקופה. שמיס מנסח תיאוריה פוסט אנושית של לאומיות שבה הפוליטיקה היא נקודת המפגש בין האנושי לטכנולוגי ונשאלת השאלה איזה רעיון פוליטי חדש תצמיח סביבת המדיה הנוכחית

כדי לספר סיפור היסטורי שלם יותר יש לספר גם את ההיסטוריה של החומר - הטכנולוגיה והמדיה. אנו התמקדנו בעיקר בחקר טקסטים, בעוד שהמדיה היא שקבעה את תנאי השיח ואת מה שנשמר ונחשב בכלל להיסטוריה. אבל גם הגוף והשפה הם מדיה, ובפרק זה נדבר על ההיסטוריה של השפה העברית מנקודת המבט הטכנולוגית, על המשמעויות של הקלדה בעזרת האגודל דווקא, ועל גוגל טרנסלייט כחלק מההיסטוריה של תרגום מכונה, כדוגמאות לגישות של פרידריך קיטלר - ארכאולוגיה וגנאולוגיה של מדיה

מאז יוון העתיקה ועד חומסקי, השפה נתפסה כמוטציה שמייחדת את האדם ומאפשרת לו חשיבה רציונלית. פרופ’ דור משתייך למחנה שרואה בשפה טכנולוגיית תקשורת שיתופית שנועדה להדרכת הדמיון, ושגם בע”ח יכולים לפתח בתנאים הנכונים. אך מה היא בעצם שפה, ומה אם היא זו שמשתמשת בנו כמדיה להפצתה, ואנו עומדים לפנות את הבמה למדיה חדשה וטובה יותר, כמו בינה מלאכותית?

הפילוסופיה ההודית העתיקה עסקה בשאלות שמטרידות אותנו עד היום: מהי מחשבה, במה היא שונה מחלום, וכיצד השפה מייצרת תמונות שעולות בעיני רוחנו? היוגים קשרו זאת לנשימה, ועבדו עם מנטרות חסרות ערך סמנטי, שתפקידן להפעיל את הגוף באופן צלילי. בפרק זה ניעזר במפות התודעה מאותה חכמה עתיקה, על מנת ללמוד מה חסר באופן שבו אנחנו עובדים עם השפה והחושים כיום, וכיצד סביבות דיגיטליות מחריפות את ההעדר בניסיון לסמלץ אותו

משחקי מחשב הם חצי מציאותיים: הנרטיב שלהם הוא פיקשן, אבל החוקים מייצרים פעולות וריטואלים שקורים לך באמת. ניתן לראות בהם הקצנה של מסע הגיבור הקלאסי ששם את האדם במרכז, אך לחוקים יש כוח שכנועי עצום, כך שניתן לשים את האדם בנעליו של אחר רדיקלי, מבעל חיים ועד סדר גודל של מערכת, או אפילו אל. פרק על משחק, פוסט הומניזם, ודת

פרק אקטואלי על אחורי הקלעים של מהפכת הבינה המלאכותית, שמונעת על ידי אידאולוגיות, מיתולוגיות, ותיאולוגיות חדשות-ישנות, החשובות להבנת ההווה והעתיד הקרוב, לא פחות מפריצות הדרך הטכנולוגיות. רק אחרי שתכירו את הנוספרה, סיפור המהדקים, הבזיליסק של רוקו, היפותזת הסימולציה, ודמויות כמו פייר דה שרדן, אליעזר יודקובסקי, וניק בוסטרום, תבינו באמת ולעומק את מה שסם אלטמן ואילון מאסק עושים היום. למי שיאזינו עד הסוף, מובטחת הארה, או לכל הפחות סימולציה של הארה

הפוטנציאל האמיתי בטכנולוגיות מציאות מדומה ורבודה, זה מה שהן מלמדות אותנו על הקשרים בין הגוף לנפש: המוח לומד לתפוס טכנולוגיה כחלק מהגוף, ומערער את תפיסת ה”אני” המעוגנת בתמונת העולם שלי, באופן שווה ערך לשנים של מדיטציות. ד”ר רותם בנט מאמין שהחיבור בין מציאות מדומה לבינה מלאכותית יאפשר לנו בקרוב מאד לעצב עולמות כרצוננו, שיחתרו תחת האוטומטים שלנו, ויאפשרו לנו לפתח יכולות קוגניטיביות חדשות

לימודי מוגבלות לא מדברים רק על מי שהתרבות כרגע מגדירה כבעלי מוגבלות. העידן הפוסט אנושי מערער את כל ההגדרות, כך שנכה שבעבר הודר לשוליים, עשוי למצוא עצמו פתאום בחזית החדשנות, במסגור של סייבורג; ומנגד, כלל בעלי הגוף הביולוגי עשויים להיחשב כמוגבלים, בעידן של גופים משודרגים. לימודי מוגבלות מציעים תיאוריה ביקורתית פוסטהומניסטית עדכנית, עם ערכים אלטרנטיביים לתרבות הקפיטליסטית האייבליסטית של השגיות ושיפור עצמי מתמיד

האנתרופולוגיה הבינה שצריך לחקור את יחסי הגומלין של האדם עם סביבתו, הכוללת מינים ביולוגיים אחרים וגם אובייקטים, ומנסה להפוך ממדעי האדם ל”אנתרופולוגיה של החיים”. הפרק עוסק במחקרי אתנוגרפיה רב מינית, שערכה ד”ר אורית הירש-מציאולס ביוון ובארץ, ובסוכנות החברתית של חיות לוויה בחיינו, בייחוד במצבי משבר כגון מגפת הקורונה, או המלחמה באוקראינה

האוטופיזם הטכנולוגי מזהה את הטכנולוגיה עם קדמה ורואה בה פתרון אחד לכל הבעיות האנושיות. על אף היותה מוצדקת באמצעות מחקרים מדעיים, זוהי תפיסה טלאולוגית של גאולה באמצעות טכנולוגיה, שאותה ירשה הנאורות החילונית מהנצרות. במוקד הפרק עומדים מחקריו של ד”ר אלון הסגל על התנהגות אנושית חברתית נחילית, המשרטטים נרטיב לינארי מעריכי, שבמסגרתו לא ניתן לחזור לאחור, אל הטבע, אבל ייתכן שבתוכנו טמונה טכנולוגיה שטרם חקרנו, שהיא הפוטנציאל האמיתי של הטבע האנושי