האוטופיזם הטכנולוגי מזהה את הטכנולוגיה עם קדמה ורואה בה פתרון אחד לכל הבעיות האנושיות. על אף היותה מוצדקת באמצעות מחקרים מדעיים, זוהי תפיסה טלאולוגית של גאולה באמצעות טכנולוגיה, שאותה ירשה הנאורות החילונית מהנצרות. במוקד הפרק עומדים מחקריו של ד”ר אלון הסגל על התנהגות אנושית חברתית נחילית, המשרטטים נרטיב לינארי מעריכי, שבמסגרתו לא ניתן לחזור לאחור, אל הטבע, אבל ייתכן שבתוכנו טמונה טכנולוגיה שטרם חקרנו, שהיא הפוטנציאל האמיתי של הטבע האנושי

עליית השמרנות לא מבטלת את הפמיניזם, אלא מתעדפת את הגרסה המהותנית שלו, על פני הגרסה הפוסטמודרנית/קווירית. ד”ר עינת רמון קושרת את הפוסט-מגדר ותיעוש הרבייה לפוסט-אנושיות. היא משלבת הגות יהודית עם אבולוציה ואתיקה קלאסית, לכדי טענה כי החופש לא נמצא בנזילות, אלא דווקא בספקטרום שבין הקטגוריות המסורתיות, ושעדיף לעבוד את האל, גם אם לא מאמינים בקיומו, מאשר לסגוד לטכנולוגיה

התיאוריה הביקורתית במשבר כי ההומניזם במשבר. רוזי בראידוטי מציעה תיקון עם תיאוריה פוסט-הומניסטית פמיניסטית, ממקום של אישרור לאדם ועבודה יצירתית עם המגבלות הקיימות שלנו. את הסובייקט ההומניסטי המסורתי שמוגדר על ידי הזכות לחירות, היא מציעה להחליף בסובייקט נומאדי שמוגדר על ידי הדרישה לאחריות, ובפרק נלמד איך עושים זאת. יערה רוזוליו טוענת על בסיס בראדיוטי, שהמצב האונטולוגי שלנו הוא מצב של שכחה תמידית, וזה מה שמאפשר לנו להזדהות עם הרעיון של האינדיבידואליות, בזמן שבפועל אנחנו רשת, חלק ממארג מסועף של...

מטבעות קריפטו ושוק אמנות הניפטי הם רק שני יישומים על גבי הבלוקצ’יין. ד”ר מילי פרי מהמרת דווקא על הדאו (ארגון אוטונומי מבוזר) בתור ה”קילר-אפ” של הבלוקצ’יין. הדור הבא של הרשת המכונה ווב 3.0 מורכב מפרוטוקולים חדשים, שמבקשים לממש את החזון המקורי של האינטרנט המבוזר וקהילות הקוד הפתוח, לשחרר אותנו מעול הפלטפורמות, ולהשיב לנו את הבעלות על המידע שלנו. האם מדובר שוב באוטופיה נאיבית, או שמא בשלו התנאים להזדמנות שנייה? ואם זה יצליח, באיזה מחיר? את זאת ננסה לברר בפרק

זו טעות להתייחס לביטקוין ודומיו כאל כסף. הם לא עומדים באף קריטריון של כסף, ודומים יותר להימור בקזינו, שרשויות המס מגדירות כנכס פיננסי ברמת סיכון גבוהה. אמנון נויבך רואה בביטקוין טכנולוגיה מובלת אידאולוגיה ליברטריאנית, שאינה מתאימה לכלכלה אנושית, ומסמן את קבוצת סייפרפאנק כמי שעומדים בפועל מאחורי ”סאטושי נאקומוטו” ממציא המטבע. לדעתו, התרומה המרכזית של הרפתקת הקריפטו, היא פיתוח טכנולוגיית הבלוקצ’יין, ודחיפת הבנקים העולמיים להמציא מטבע דיגיטלי מדינתי שיחליף את הכסף הנוכחי שלנו.

המחשב כפי שאנו מכירים אותו הגיע לגבול החומרי של מזעור ומהירות, שאותו לא ניתן לחצות מבלי לשנות לגמרי את הקונספט של מחשב. פרופ’ יוני דובי מסביר מדוע המחשב הקוונטי רחוק יותר ממה שחשבנו, ומדבר על הפתרונות הקרובים יותר: להחליף את הרכיבים האלקטרוניים במולקולות דנ”א, ולייצר רכיבים אלקטרוניים שמחקים דרכי פעולה של נוירונים. אבל גם במסלולים הללו לא ניתן להתחמק ממכאניקת הקוונטים, שהיא החוקיות השולטת בגדלים המזעריים שהגענו אליהם. עוד בפרק: ביולוגיה קוונטית והתרומה האפשרית שלה לטכנולוגיה, ומקורות אנרגיה...

ברובוטים חברתיים חשובה לנו הרבה יותר האינטראקציה מאשר האינטליגנציה. פרופ’ גיא הופמן מתייחס לגוף הרובוט כאל ממשק משתמש, ומביא לרובוטיקה שיעורים מעולמות האנימציה והמשחק, שמייצרים רובד אחר של האנשה ואישיות, המבוססות על תנועתיות. הוא תכנן את שחקן התיאטרון הרובוטי הראשון שהיה בכלל מנורה בהשראת המנורה של פיקסאר, ואת הרובוט שמאלתר ג’אז בזמן אמת עם נגנים אנושיים וגם ”נהנה” מהמוזיקה. כמו כן, הוא ביצע עשרות מחקרים שחושפים את מגוון ההשפעות הפסיכולוגיות שיש לרובוטים על בני אדם

ידע אלגוריתמי שמבוסס על נתונים מייצר סוג חדש של ידיעה עצמית, שמנוגד לאופן בו הפסיכואנליזה תופסת את הסובייקט. היא אינה מבוססת על שפה, והיא מדירה אותנו מתהליך הגילוי והעיצוב העצמי. הנאורות התייחסה אלינו לפי האידאל והפוטנציאל שלנו, כיצורים רציונליים שחותרים לחופש ומסוגלים לשינוי, אך אלגוריתמים מנסים לייצר בני אדם צפויים יותר, ולפתות אותנו לחזור שוב ושוב על הדפוסים שהם כבר זיהו בנו. בנוסף, הפניה הפרסונלית שלהם לכל אחד מאתנו, היא בבחינת הפרד ומשול, שמפקיע את מרחב הדיון הפוליטי בנושאים מורכבים,...

הסיכוי שאנחנו לבד ביקום נמוך מאד, כי רק בגלקסיה שלנו יש כמה מיליארדי פלנטות עם תנאים מתאימים לחיים דומים לשלנו, אבל מכיוון שאנחנו עדיין לא יודעים כיצד נוצרו חיים, קשה לדעת בוודאות מה נוצר בכל פלנטה כזו, אם בכלל. השמש שלנו צעירה יחסית אז הסיכוי גבוה שהחיים האחרים בגלקסיה ותיקים ומתקדמים מאיתנו בהרבה, ולפרופ’ חגי נצר יש השערה מעניינת מי או מה הם. בפרק הוא מסביר מדוע הסיכוי להיפגש איתם הוא נמוך, מצד אחד, ומצד שני, מדוע ייתכן שהם כבר ביקרו או מבקרים אותנו.

אם אנחנו יוצאים למסעות בחלל מתוך מיינדסט אנושי עדיף שנישאר בבית. אפשר ללמוד מיחסינו לבע”ח מה יקרה לצורות חיים פחות מתקדמות אם נחליט לחקור אותן, ומהדמיון הקולנועי שלנו נראה שהמפגש עם יצורים דומים לנו ככל הנראה יהיה אלים. בספרו ”טורפי העולמות”, אורן בן יוסף מבקר את כשלי הדמיון שלנו לגבי חייזרים והתקשורת איתם, שנובעים מהצורך לראות את עצמנו במרכז היקום, ומנסה לפתוח לנו קצת את הראש לכיוונים אחרים.

הספרות העכשווית כבר לא אוטופית ולא דיסטופית. היא לא מנסה להחזיר את הגיבור שלה הביתה או לחפש עבורו צדק. היא מדמיינת עבר חלופי כדי להציע עתיד חלופי, מערערת את התחושה שהעתיד ידוע, ומסמנת אחריות הדדית וקשרים בין אנשים כמה שעושה את הסובייקט ומה שחשוב באמת. ד”ר קרן עמרי סוקרת את המגמות הפוסט הומניסטיות בתרבות, דרך סוגות כמו אפרו-פוטוריזם והיסטוריה חלופית

הפרק מתחקה אחר גלגוליו השונים של מוטיב תרבותי עתיק יומין: האישה והדרקון. ראשיתו כבר בחיבור בין אישה לנחש בגן העדן, ואולי עוד הרבה לפני כן, כשהשניים היו כוח אנדרוגיני אחד. ביוון העתיקה ובנצרות הדמויות הופרדו, מוגדרו בבירור, שויכו מי לטוב מי לרע, קובעו בתבנית מאבק משולש של אביר, דרקון ונסיכה, אך באמנות נותרו ספיחים חתרניים למסרים הללו, שמתפרצים כיום דרך אמנות הפנטסיה, המבקשת להשיב את העוצמה הטרום-בראשתית, המורכבות, והפלואידיות לחיינו, דרך השימוש במוטיב זה. מלילית, דרך מרגרט הקדושה, ועד לדאינריז...

ימי הביניים הוגדרו על ידי המעבר לרנסנס שבו התפתח ההומניזם המערבי. כיום, כשהפוסט הומניזם חותר תחת הנחות ההומניזם, מה שמתפרק נראה ומרגיש קצת כמו מה שהיה לפניו. חזרה לימי הביניים היא מטפורה שלילית, אך ימי הביניים היו תקופה רב תרבותית עם המון חדשנות, שבה נולדה התרבות הפופולרית הדתית שעיצבה את תרבות המדיה והזירה הדיגיטלית בימינו. כשאנחנו שומעים ולא רק קוראים ספרים, מדברים בתמונות, ערך הפרטיות מתמסמס, ובעלי הפלטפורמות מתנהלים כלורדים פיאודלים, אנחנו מעצבים עתיד שדומה מאד לעבר הימי ביניימי.

אם האדם הוא הסיפורים שלו על עצמו, אז מי הוא המין האנושי? מהסיפור הראשון על כישלון האלמוות ועד לאפשרות של הסיפור האחרון על כישלון הזיכרון, הפרק מנווט ברשת התרבותית של הנרטיב האנושי עם הקברניטה נועה מנהיים, ומראה כיצד תמיד היינו פוסט אנושיים. דרך המפלצות שבראנו בדמיון ובמציאות, השערים במציאות שדרכם ניסינו לעבור לממלכת הדמיון, הסיפורים על טכנולוגיה והסיפורים כטכנולוגיה, וכלה במוטציות האבולוציוניות שסיפורים עוברים בימינו עד כדי איום במות הנרטיב

מהי הסכנה האמיתית בדיפ פייק ופייק ניוז? מדוע שיתופים ברשת הם סוג של מגדל בבל אפיסטמי שמקשה על רכישת ידע והגעה להאמנה אחראית? האם מכונה יכולה לתת עדות במובן הפילוסופי, או שאולי העניין הוא שגם בני אדם לא תמיד עומדים בסטנדרטים האלו? פילוסופים לא שאלו עד כה, כיצד התלות שלנו בטכנולוגיה שדרכה אנחנו רוכשים ידיעה, משפיעה על היכולת שלנו לדעת. ד”ר בועז מילר מפתח אפיסטמולוגיה חברתית של טכנולוגיה, ממשיג את השפעתן של האפשרויות הטכנולוגיות החדשות שנפתחות בפועל על מושגי יסוד בתורת ההכרה, ומציע כפתרון את...

הנחות היסוד הכי בסיסיות של הסוציולוגיה הפסיקו להיות רלוונטיות בעולם הדיגיטלי. פרופ’ אורי שוורץ כתב ספר שמסביר מה באמת נשתנה ולמה זה משמעותי. מאינטראקציות שהפכו לחפצים, דרך הון חברתי בצורת עוקבים שהפך למשאב קריטי בדומה לכסף, ועד לכח האלגוריתמי, שהפך את הרישות החברתי מצורה לייצג את החברה, לדרך למשול בה. כל זאת מוביל לחשיבה חדשה על כח כיום, כמשהו שאינו עובר עוד דרך תודעת האדם, ולכן גם אינו יכול להתממש באופן דמוקרטי

מעצבי אינטראקציה דואגים להסיר כל חיכוך מדרכנו, כדי שכל תהליך יהיה לנו כמה שיותר זורם. אבל מרוב אופטימיזציה של זרמים כאלה, אנחנו נסחפים בעוצמה לתהום, ומה שבאמת חסר לנו זה נקודות חיכוך להיאחז בהן והזדמנויות לפעולה. מושון זר אביב חושב שזה ככה לא רק במערכות דיגיטליות, אלא גם באתגרים חברתיים ופוליטיים. בעזרת מושגי יסוד בחקר אינטראקציה כמו פלואו, פריקשן, אפורדנס וסיגניפייר, הוא מנתח בצורה מקורית ומרעננת את חוסר הפעולה האקלימי והאכזבה ממחאות חברתיות, לצד ההצלחות של הקורונה ושל קולקטיב החוב שיצא...

הברמס אמר שאם נעקוב אחר האוטומטון, נגיע מהנאורות למחנה הריכוז. פרופ’ יוחאי עתריה חוקר את הקשר בין טכנולוגיה לטראומה, וחושב שגם שלטון התבונה וגם היפוכה הרומנטי של החזרה לטבע, תורמים לקריסת האנושי. עתריה הולך בדרכו של היידיגר, וחושב שאנחנו לא מבינים מהי טכנולוגיה, וממעיטים בערכו של הכח שיש לה להניע אותנו לפעולה. הוא חושב שהפרויקט העיקרי של המדע כיום הוא ליצור את הדופלגנגר, הכפיל האפל שמבשר את מות האדם. ומעל הכל מרחפת השאלה האם ניתן להטיל עלינו את האחריות לחורבננו, או שמא אנו נשלטים על ידי כוחות...

האם התודעה שלנו היא אשליה בגלל שהיא פרטית ובלתי מדידה? ד”ר ניר להב מציע לחשוב על תודעה כעניין יחסי, כמו המהירות, וכך ייפתר כל המסתורין סביב ’הבעיה הקשה של התודעה’ שהגדיר הפילוסוף דיוויד צ’למרס. התיאוריה הפיזיקלית החדשה עוזרת להבין גם מדוע לבינה מלאכותית אולי יש אינטליגנציה אבל אין מודעות, מדוע אין דבר כזה זומבי פילוסופי, ומעודדת רוחניות חילונית.

אלגוריתמים לא יחליפו עיתונאים/ות כמספרי סיפורים וממסגרי אירועים חדשותיים, אבל הם כבר קובעים סדר יום וממלאים פונקציות עריכה; כשתבינו איזו טכנולוגיה מורכבת ומסועפת היא שפה במוח שלנו, תבינו מדוע אף ממשק מחשב לא ילכוד או יבטל אותה, אבל בהחלט יהיו לנו ממשקים שיתרגמו לטקסט מחשבה או תנועה שלנו, זה כבר קורה; ביזמות יש אלמנטים של אקטיביזם מצד אחד וגורואיזם דתי מצד שני, ולא בכדי האתוס היזמי גובל לעיתים בהונאה, כמו בסיפורים של אובר תראנוס וויוורק; עולם הניפטי מיזג את שוק האמנות עם השדה האמנותי, בייחוד...

עד ככמה יכולים קאנט ואפלטון לעזור לנו להבין את מקומנו בעולם, שבו אנו כה משוקעים באלמנט שלא נלקח בחשבון בפילוסופיה – הטכנולוגיה? כשכל אפליקציה הופכת את הסמארטפון לאובייקט אחר לגמרי, איך אפשר בכלל לענות על השאלה מהי טכנולוגיה? דון איידי הציע גישה בשם פוסט-פנומנולוגיה, ויצר כלים חדשים המותאמים לניתוח יחסינו המורכבים עם הטכנולוגיות החדשות סביבנו. ד”ר גלית ולנר מייצגת אותו בארץ וממשיכה את עבודתו לכיוונים מסקרנים. בעזרתה נבין בפשטות דברים כמו הסיבה לכישלון של גוגל גלאס, מה זו טכנולוגיה פמיניסטית,...

כשיפן פגשה לראשונה ברעיון של רובוטים במאה ה19, זה די הפחיד והדאיג את אנשי התקופה. אז מתי ואיך הופכת יפן למעצמת החדשנות הטכנולוגית חובבת הרובוטים שהיא היום, ומדוע היא נחשבת למייצגת של חברת העתיד הפוסט אנושי? מדוע המד”ב היפני כל כך שונה מהדיסטופיות המערביות, והוא עתיר רובוטים חמודים וטובי לב, שתמיד עוזרים לבני האדם? בפרק נתחקה אחר השילוב של נסיבות היסטוריות, יוזמות פוליטיות, רקע דתי, ותרבות פופולרית, אשר הפכו את יפן למה שהיא כיום. לצד זאת, נתוודע לחדשנות ולביקורתיות הטמונה בספר המד”ב היפני...

הפרק עוסק בימין הקיצוני הגלובלי על גווניו, מנסה לעמוד על ה”אלט” שב”רייט” ומה בעצם החידוש שלו, ועוסק בתפקידה של המדיה הדיגיטלית בעלייתו ופעילותו. עם סלנג מיוחד והשפעות תרבותיות מגיימינג ומד”ב, הימין מהסוג החדש מנצל את האינטרנט לרדיקליזציה של תרבויות שוליים כגון הטרולים של פורצ’אן או מתנגדי החיסונים; מעריץ את הטאליבן, וחולם להאיץ את הקץ של העולם הליברלי, על מנת להקים אוטופיות פוסט-דמוקרטיות. היוש נורמיז, כדאי שתישנו עם עין אחת פקוחה.

בפרק נכיר חלקים רלוונטיים מהגותו של רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה שחי בראשית המאה ה20, ואשר משרטט תמונת עולם פוסט-אנושית, שעוברת דרך חקירה אנושית אינדיבידואלית עמוקה. שטיינר טוען טענות מקוריות ורדיקליות, כגון שלעולם הרוח יש עקרונות מדעיים, שהדתות דווקא מפרידות אותנו מהרוח, ושיש אל אחר בראשיתי יותר. ממשיכיו כיום מזהים את הטכנולוגיה הדיגיטלית כסכנה מיידית לרוח האדם שמגיעה בלבוש של עשיית טוב ואף מתחפשת לסוג של רוח

אנחנו חושבים שהמדע הוא הידע שיש לנו על העולם, אבל בפועל, יש יותר דברים שאנחנו לא יודעים. פשוט למדנו לתאר את חוסר הידע הזה באופן מובנה, עד שהתחלנו להתייחס אליו כידע. חשבת פעם מה זה בעצם סטטיסטיקה, אמת המידה לידע מדעי? הרי זה לא ידע קונקרטי אלא רק הסתברות להתרחשות. ובמאה ה20, הפיזיקה של החומר הופכת להיות מבוססת על הסתברויות כאלה, גם במכניקת קוונטים, וגם במדע האינפורמציה, שמהווה כימות של הלא ידוע הזה. כתוצאה מזה, המחיצות בין חומר לרוח קרסו, ויש סיכוי סביר שאנחנו באמת חיים בסוג של מטריקס. האם...