הפרק מתחקה אחר גלגוליו השונים של מוטיב תרבותי עתיק יומין: האישה והדרקון. ראשיתו כבר בחיבור בין אישה לנחש בגן העדן, ואולי עוד הרבה לפני כן, כשהשניים היו כוח אנדרוגיני אחד. ביוון העתיקה ובנצרות הדמויות הופרדו, מוגדרו בבירור, שויכו מי לטוב מי לרע, קובעו בתבנית מאבק משולש של אביר, דרקון ונסיכה, אך באמנות נותרו ספיחים חתרניים למסרים הללו, שמתפרצים כיום דרך אמנות הפנטסיה, המבקשת להשיב את העוצמה הטרום-בראשתית, המורכבות, והפלואידיות לחיינו, דרך השימוש במוטיב זה. מלילית, דרך מרגרט הקדושה, ועד לדאינריז טארגאריין – על האחר/ת האולטימטיבי/ת אז והיום.