ברוכות וברוכים הבאים לפרק המאה של ״על החיים ועל המוות״, ולרגל חגיגיות העניין שוחחתי עם אורחת מיוחדת מאוד – מיירה קלמן. קשה לדבר על מיירה קלמן בלי להשתמש במילים שנשמעות מוגזמות: קסם, פלא, הלב מתרחב, העולם נעשה לרגע מקום יותר סימפטי. אבל זאת אמת לאמיתה. מיירה קלמן היא אמנית. ציירת, מאיירת, סופרת ומעצבת – ואחת המשובחות והמעולות בכל התחומים הללו. השערים הרבים שציירה לניו יורקר הם בלתי נשכחים וכך גם ספרי הילדים והממוארים שלה  -  והתערוכות והסרטים שהיא יוצרת ביחד עם בנה, אלכס. ואגב, בפרטי הפודקאסט כאן למטה, הנחתי קישור לאתר שלה שבו אפשר לראות הכול. שוחחנו, בזום, בין מנהטן ליפו, על אמא שלה, שרה ברמן, ועל ארון הבגדים של שרה שלאחר מותה הגיע להיות מוצג במטרופוליטן בניו יורק ואולי ינדוד גם לירושלים, על בעלה טיבור ועל סיפורי המשפחה שנשמעים יותר כמו אגדות – כי יש בהם בין השאר סיפור על זקן ארוך שהציל ילדה קטנה מטביעה, ונפילה ממרפסת ובקבוקי חלב שאולי היו בהם חומרי נפץ ויהלומים ואפילו חטיפה. השיחה שלנו התקיימה ובאנגלית, אף שמיירה נולדה בתל אביב ומבינה עברית, אבל חיה בעיר שהיא מכנה העיר הטובה בעולם מאז גיל ארבע. את כל היצירות של מיירה קלמן אפשר למצוא באתר שלה. את ההקדמה לפתיח קריין הפעם אורן נאמן. עקבו אחר הפודקאסט בפייסבוק⁠⁠⁠⁠⁠ (ותוכלו גם לכתוב לי שם). Logo: ⁠⁠⁠⁠⁠Liron Cohen⁠⁠⁠⁠⁠ Music: Woke Up This Morning, by ⁠⁠⁠⁠⁠Till Paradiso⁠⁠⁠⁠