ביוגרפיה של סיפורים הנוגעים לכל היבט רגשי בחיים - זוגיות, הורות, התמכרויות, חרדות וגם עצב וכאב על כל הרוע בעולם. כל אלו מצויים בספר. גלנון דויל מספרת על עצב כמנגנון צמיחה שסיגלה לעצמה, בעיקר אחרי שהבינה שהיא יכולה לעמוד בזה ושהיא מעדיפה להיות עצובה ואז לפעול מאשר להסיט את המבט או להמשיך בהתמכרויות ובבריחה. בפרק הזה הסתכלנו גם אנחנו לעצב בלבן של העיניים, אבל הוא לא נשאר לבד, הצטרפו גם הכעס ותחושת הצדק. אז האם כדאי להיות עצובות? או שזו בכלל לא השאלה הנכונה.