רז סמירה היא האוצרת הראשית והסמנכ״לית של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, ויו״ר איגוד המוזיאונים ואיקו״ם ישראל. לתפקידה הנוכחי במוזיאון נכנסה לפני קצת יותר משנה, אחרי כ־20 שנה שבהן שימשה בתפקידים שונים במוזיאון תל אביב לאמנות, ביניהן האוצרת לאמנות מודרנית והאוצרת לצילום.״מוזיאון ארץ ישראל בנוי אחרת לגמרי״, היא מסבירה. ״הוא מורכב מביתנים שלכל אחד מהם יש אופי אחר והוא עוסק במדיום אחר. התרבות של הביתנים היא פחות ויזואלית ויותר חומרית. החשיבה היא יותר רוחבית והמוזיאון, באמצעות האוספים שלו, עושה חיבור יומיומי בין עבר להווה, בין רוח לחומר ובין ארט לקראפט. החשיבה הרוחבית משחררת אותנו מהמון כבלים, והדיאלוגים יותר מורכבים״.גם בתערוכה הנוכחית שאצרה במוזיאון, ״אסאנה לרגע״, נוכחת החשיבה הזו. ״הרעיון היה לקחת 180 מעלות מעדות מקומית – התערוכה שהוצגה במקום לפני. לתת רגע של שקט ושלווה. ניסיתי לבנות עולם שמתנתק מהכאן והעכשיו, אבל הבריחה היא רק לרגע״.החלק האהוב והחשוב עבורה בעבודתה כאוצרת הוא הקשר עם האמנים. ״האמן מוביל את התערוכה, את ההצבה ואת המשמעות. אני מקפידה גם בתערוכות קבוצתיות שתהיה לי הכרות עמוקה עם כל אמן ועם העבודות שלו, אני צריכה להרגיש שאני יודעת כמעט כל מה שהוא עשה. לאוצרים אין מה לעשות בלי האמנים״.כיו״ר איקו״ם ישראל הכניסה לפני ארבע שנים לתקנון של הארגון את המונח ״חוסן תרבותי״. ״הבנתי שכדי לקבל תקציבים אני צריכה לדבר בשפה המדינית. הקורונה הבהירה עד כמה התרבות חשובה וכמה קהל יש לדבר הזה״.אחד הדברים שהיא עסוקה בהם במסגרת התפקיד הוא ההגדרה החדשה של מוזיאון במאה ה־21 וההנגשה שלו לקהילה, מה שהחלה עוד בתפקידיה הקודמים ועתה בא לידי ביטוי גם בבוסתן הציבורי הגדול שנפתח במוזיאון ארץ ישראל. ״התפקיד של המוזיאונים הוא לטווחים ארוכים, וכך גם הפעילות האוצרותית שלי, היא סיפור ארוך שנבנה לאורך זמן. תחת המסגרת הזו, הייתי שמחה לאצור יותר דברים שהם על התפר, שהם קצת פרומים״.