"הכל אני יכול בחופש הגדול "- זהו, החופש הגדול כבר כאן איזו תחושת שחרור.. עכשיו אפשר לעשות הכלל...?   לכולנו ההורים, יש חלום משותף. לגדל ילדים שמאמינים בעצמם וביכולת שלהם. שיעזו לחלום ובגדול. שיהיו חזקים ויציבים רגשית, בעלי תחושת ערך עצמי גבוה ואמונה פנימית בעצמם. שיחוו את עצמם מסוגלים. ומהי תחושת מסוגלות? במילים פשוטות זו האמונה של האדם/ הילד ביכולת שלו להצליח לעשות את מה שהוא חולם או מבקש לעצמו.   מסוגלות כוללת בתוכה שני מרכיבים חשובים- אמונה ויכולת. ומה חשוב יותר לתחושת המסוגלות? האם...

האם חשבתם פעם אמת על המשפט: "בכל רגע שנולד תינוק נולדת גם אמא"? כמה הוא מדויק. כי באמת ברגע אחד נולדים שניים. שניים שתקופה מסוימת הם אחד ואחכ כל אחד מהם צריך למצוא את דרכו. שניים, שעושים תהליך התפתחות וגדילה משולבים. השנה הראשונה לחיים מתאפיינת בתנועה גלית שלנו ושל התינוק. תנועה של גילוי, וחקירה, של מציאת המקום הפנימי העמוק והיציב, זה שמאפשר לגל הבא לעלות ולהחזיק, להתמוסס ברכות ולפנות מקום לגל חדש.   ואני מאמינה שיש כוח בהבנה של הגלים. יש חוכמה בהבנה של הכוח המניע, כי כשנבין אותו נצליח לרכב...

מה לא היה שם בחלום הגדול ההוא? חלמנו על התינוק הקטן שנאחז בידינו, שנטפח, שנגדל באהבה, שניתן לו את כל מה שנוכל. חלמנו אידיליה- משפחה. ובעיני רוחנו ראינו את עצמנו צולחים את כל האתגרים, ומוצאים את שביל הזהב בין ההורות, לעצמינו וכובשים את פסגת האושר. והיינו בטוחים- שאנחנו יודעים איך. אז איך זה? איך זה שיש בנו כל כך הרבה רגשות סותרים? ושאלות? ותהיות פנימיות? איך יודעים האם אנחנו עושים את הדברים נכון? האם אנחנו משקיעים מספיק בילדים? ולמה אנחנו יותר מותשים מנהנים? אחד הקשיים העולים בהורות הוא מציאת...

פחד ותחושת חרדה. זו התחושה הכללית ששלטה השבוע. בקרב הילדים, בקרבנו. וכל אחד מאיתנו וכל אחד מהילדים שלנו חווה את הפחד בצורה אחרת. ואולי המכנה המשותף היחיד של הפחד הוא הפחד שלנו ההורים. הפחד והצורך הפנימי להגן על היקר לנו מכל- על הילדים שלנו. חווית הפחד עלולה לכרסם עמוק בפנים, לחלחל למקומות הכי פנימיים בנפשנו ובנפש הילדים שלנו. ולנו, ה"מבוגרים האחראיים" מובילי המשפחה, יש הרבה מה לעשות כדי לעדן את חווית הפחד. לא במטרה למסמס אותה, או לטשטש אותה, אלא לתת לה מקום ולגיטימציה להתבטא במקום הכי מכיל...

כהורים אנחנו תמיד שמים את טובתו של הילד שלנו לנגד עיננו. ואנחנו כל כך מוכווני מטרה שהחל מהרגע הזה, החל מהרגע שהתמסרנו לתפקיד נדמה ששמנו את עצמנו בצד. אנחנו ממלאים מגוון תפקידים בחיינו, ולפעמים נדמה שאנחנו שוכחים שבין כל התפקידים שאנחנו ממלאים בחיים יש מכנה משותף- והוא אני, אתה, את. אני הבת, אני החברה, אני העובדת, אני ההורה. האם עצרנו רגע לשאול מי אני ההורה? האם לקחנו לעצמנו רגע לחקור מהם הקווים המשותפים לי בכל אחד מהתפקידים? האם חשבנו על כך שבין היותי הורה, לעובדת, למנהלת יש איכויות דומות...

זוכרים איך היינו משחקים בחוץ כשהיינו ילדים? אני ממש זוכרת איך חיכינו לשעה ארבע אחר הצהריים. וברגע שהגיע השעה, חדר המדרגות היה מתמלא בחבורה של ילדים שנוהרים למטה לשחק. היינו מציירים קלאס על המדרכות, קופצים בחבל, משחקים דג מלוח, סטנגה או 7 אבנים. היינו יוצאים לטיול בשכונה ומחפשים אחר סימני הדרך שיובילו אותנו בחזרה הביתה, אבל המשחק הכי אהוב עלי היה גומי. ללא ספק נהנינו. אבל אך אחד לא העלה על דעתו שלא רק שיחקנו. שלא רק העברנו את הזמן, שלא רק הוצאנו אנרגיה אלה שלמדנו את רזי החיים. ולמה אני...

בעיצומן של חגיגות העצמאות למדינה אני בוחנת לעומק את משמעות המושג עבורי ובחיי. מהי עצמאות עבורי? היא צורך קיומי להנכיח את מקומי בעולם. היא חופש. חופש להכיר את עצמי, להיות מי שאני בוחרת להיות, להביע את מחשבתי באופן חופשי ויצירתי, לבחור בכל יום ויום מחדש מי אני רוצה להיות ואיך להגשים את החזון שלי. אני בוחרת להאמין שהעצמאות המחשבתית שלי, היא זו שהובילה אותי למה שאני עושה היום. ולצד אלה אני חושבת על כך שעצמאות גם התמודדויות לא פשוטות- הצורך לבחור ולהתמודד עם התוצאות, ההבנה שאני אחראית על מה שקורה...

"למה את כל הזמן בוכה?", "לא לא לא רק אל תבכה", "תפסיק לבכות כבר..." נשמע לכם מוכר לא? תינוקות וילדים בוכים, אנחנו כולנו יודעים את זה. ולמרות שמדובר בפעולה שכיחה וטבעית, יש משהו בבכי הזה שמקפיץ אותנו.   אולי זה חוסר הידיעה או ההבנה של הסיבות בגללן הם בוכים, אולי חוסר האונים בהבנה של איך לעזור להם, אולי מתוך החשש שהם סובלים או שכואב להם. ואולי, אולי מתוך הרצון שלנו להגן על הילדים שלנו מפני כל מה שקשה.   אז אנחנו נוטים להשתיק את הבכי כמה שיותר מהר- מסיחים את תשומת הלב, נותנים אוכל, מוצץ או...

דמיינו לכם ארוחת ערב משפחתית- כולנו, אנחנו והילדים יושבים מסביב לשולחן. והשולחן מפיץ ריחות שונים, ויש הרבה רעש ובתוך כל זה מתנהלת שיחה. ולפעמים אנחנו צוחקים, לפעמים האחד מתפרץ לדברי השני, אבל בסופו של דבר אנחנו מצליחים להחליף רעיונות, לצחוק, להתרגש, ולהנות. איך זה קרה? איך זה שבתוך כל עומס הגירויים הזה הצלחנו לנהל שיחה ואפילו להנות? כי עשינו תהליך של ויסות חושי!   הצלחנו בכל רגע ורגע לבחור לאיזה גירוי להפנות את הקשב ולהגיב לו בצורה מתאימה. כי מה קורה כשאנחנו לא מצליחים לעשות תהליך של...

איזו אמא את? ועכשיו, אחרי שאולי לקחת לעצמך רגע לחשוב איך היית מגדירה את האמהות שלך אני רוצה לשאול אותך- איזו אמא היית רוצה להיות? כי פעמים רבות יש פער. יש פער בין האמא שאנחנו חושבות שנהיה, אולי אפילו מתכננות שנהיה, לבין אמא שהחיים גורמים לנו להיות. והפער הזה מייצר מתח- מתח מתמיד. בין הרצון לממש את האמהות כפי שאנחנו מאמינות או רוצות לעצמינו, לבין האינטינסיביות הזו, היומיומית שלא מאפשרת לנו להיות מספיק אותנטיות לעצמנו. כי הרי תמיד יש משהו לעשות, איפשהו להיות, מישהו לקחת, מישהו להחזיר- ואיכשהו...

הוא בן שש וחצי, בכיתה א'. כשהוא יושב בכיתה הוא מתקשה להחזיק את עצמו יציב. אז הוא משתרך לאחור, נשען על המשענת או על הקיר ומשהו בגוף שלו משדר עייפות וחוסר נוכחות. לא נוח לו אז הוא זז ונע, ומחליף תנוחה, ואחרי זמן מה, הוא מתעייף ונשכב על השולחן, מתקשה להחזיק את הגוף שלו יציב. הוא חסר ריכוז, נראה כלא מחובר. הוא מעדיף לא לכתוב כי הוא מתעייף מהר מאד, אז הוא שומט את העיפרון. המורה אומרת שהוא מנותק. וכשהוא נעמד הוא כפוף, גופו שמוט לפנים- אמא שלו כל הזמן אומרת לו- תזדקף! והוא מצליח להחזיק לשנייה ואז...

הורות היא לא רק תפקיד שלקחנו על עצמנו מבחירה, זו ההוויה שלנו.וכהורים, יש לנו תפקיד- לגדל ילדים שיוכלו לנהל את עצמם בחיים. שיהיו עצמאיים, בעלי מעוף ותושייה, שידעו לנהל מערכות יחסים בצורה טובה, שידעו לעמוד על שלהם, שיהיו בעלי אורך נשימה וסבלנות לצד תשוקה פנימית לפעול, לעשות ולהתקדם, שתהיה בהם התבונה לבחור ולפעול נכון.אבל איך למען השם עושים את זה? האם אפשר לבקש מנואל מדויק? זהו שלא.את המנואל הזה צריך לבנות תוך כדי תנועה, והוא צריך להתאים את עצמו בכל זמן למה שקורה בשטח- למה שהילד מראה לנו, לגיל...

"תמיד הכל נופל לך מהידיים, שים לב שלא תיתקל עוד פעם בשולחן, יש לך שתי ידיים שמאליות, למה אתה לא שם לב לאן שאתה הולך? זוז, אני כבר אעשה את זה.." אני בטוחה שהמשפטים האלה מצלצלים לכם מוכר, אולי כי אתם אומרים אותם לילדים, אולי כי אמרו לכם אותם כשאתם הייתם ילדים.כך או כך, בואו נשים את הדברים על השולחן-הילד שלכם לא ממש יכול לשים לב לאן שהוא הולך, וזה למרות שמבחינתו ליבו לגמרי שם, הוא תמיד מסתכל על מה שהוא עושה אבל לא בהכרח רואה, ולא, הוא לא עושה לכם דווקא, בסך הכל יש לו קשיים בקאורדינציה.ולמרות...

טו בשבט הוא ראש השנה לאילנות, וגם לנו כי הרי "האדם עץ השדה" כפי שכתב נתן זך.האם ידעתם כי בשלוש השנים הראשונות לנטיעת האילן, פירות העץ אסורים לאכילה?יש הבנה פנימית עמוקה שגדילה, והתפתחות והבשלה לוקחים זמן. וכדי להנות מהם צריך להשקיע את הזמן, למלא את הצרכים המדויקים שהזרע זקוק להם. וכשהפרי ניבט, זוהי רק ראשית דרכו. עוד לא תמה הבשלתו. הוא זקוק לעוד שלוש שנים בטרם יהיה ראוי ומתאים לאכילה בהנאה. ומה הקשר בין האדם לעץ?כעץ, מתחיל האדם את דרכו כגרעין/ כזרע קטן מלא אנרגיה פוטנציאלית שזקוקה לתנאים...

על בררנות רגשית, חושית ובררנות באכילה.בואו נדבר על בררנות. כן אני יודעת שהדבר הראשון שעולה לכם לראש זו בררנות באכילה אבל בררנות היא מצב רחב הרבה יותר. בררנות מדברת על צמצום. וצמצום הוא ההיפך ממה שאנחנו מבקשים לעצמנו ולילדים שלנו.יש כאלה הטוענים שצמצום מוביל למומחיות, שבררנות היא דייקנות ומחברים אותה לשליטה פנימית, לרצון מגובש, לילד שמתעקש על מה שחשוב לו ועל מה שהוא אוהב.אבל בבררנות אין בחירה חופשית ולכן לא מדובר בשליטה רצונית אלא במציאות נסיבתית. צמצום הופך אותנו לנוקשים, לחרדים משינויים כי...