אליהו הנביא דומה למשה רבנו, וההפטרה דומה לפרשה בנקודות רבות. ועם זאת מתוך ההקבלה הרבה עולה הבדל מאוד גדול ביניהם בשאלה איך לעמוד מול עם חוטא וכיצד לשנות את פני הדברים.

כמו יוסף, גם שלמה חולם חלום, וגם הוא ניחן ביכולת לפצח חידה מורכבת. אצל שניהם החלום מוביל לתבונה עמוקה ולפתרון דילמה (השובע והרעב אצל יוסף, וזהות אם הילד והרמאית – אצל שלמה). מה מלמדת ההשוואה? וכיצד הצליח שלמה לגלות מי הייתה אם הילד החי? האם תוכלו למצוא אותה בחכמתכם שלכם?

אז מה עכשיו? לאן ממשיכים כשמסיימים את התורה? את השאלה הזו שאלה אותי אישה בתהליכי גיור שנלחצה שסיימנו את התורה. והאמת היא שיש שתי תשובות נכונות. האחת, מתחילים מבראשית, שהרי המעגל הוא אינסופי. אבל ההפטרה מלמדת שגם ממשיכים הלאה – לספר יהושע. ועיון בפרק א בספר יהושע מגלה שהוא משמש בתפקיד כפול: הוא גם תחילתו של ספר יהושע אבל גם תחילתו של ספרות הנבואה כולה, ודווקא כשמתקדמים הלאה – אז מתבהר מקומה של התורה. מחדש.

לספר יונה שתי מחציות, וכל אחת עוסקת בעניין אחר. את לימודנו הפעם הקדשנו לחלק הראשון, שבו יונה בורח מה' ובעצם בורח משליחותו ומייעודו. ספר יונה מלמדנו שאדם אינו יכול לברוח מייעודו, שהרי אם יעשה כן, המציאות הנתונה בידי ה' תמחיש לו שאינו יכול לברוח מעצמו ומאלוהיו. מבחינה זו ספר יונה מציב לנו תמונת מראה – האם אנו בורחים מייעודנו?

בספרות הנבואה יש מאות רבות של נבואות הקוראות לתשובה, כשהשורש שו"ב מככב בהן. לכן עולה מיד השאלה מדוע נבחרה דווקא הנבואה החותמת את ספר הושע לתפקיד החשוב כל כך של הפרזנטור של התשובה? בעיניי, אחד הדברים המיוחדים בהפטרה הזו הוא הדיאלוג בין עם ישראל לה' סביב התשובה, החושף את עומק הכמיהה לקשר מחודש. בבחינת אני לדודי ודודי לי.

אין הרבה סיפורי לידה בתנ"ך, משום שהוא מתמקד בעשייה ובבחירה בטוב ואלה בדרך כלל קשורים ברגעי אחריות המתרחשים מן הבגרות ואילך. משום כך, אם יש סיפור לידה הרי שהוא חשוב מאוד להבנת הדמות ופועלה. לידת שמואל נבחרה כהפטרה ליום הראשון בראש השנה והיא מתקשרת לקריאה בתורה על לידת יצחק. מדוע יש בתנ"ך סיפור על לידת שמואל? ומה הדבר מלמד על פועלו? ומדוע זו ההפטרה לראש השנה דווקא?

ההפטרה השביעית סוגרת את חטיבת שבע דנחמתא שהתחילה במוצאי תשעה באב וגלשה אל תוככי אלול, וזהו זמן לסיכומים. נבואת הנחמה שלנו, כמו שאר הפטרות הנחמה, חוזרת על המילה צדקה במובן של ישועה ומשתמשת בדימויים רבים של חתן וכלה ומשוש ושמחה. למדנו שפעמים רבות מלאכת החיתוך (כלומר ההחלטה היכן ההפטרה מתחילה או מסתיימת) היא מלאכת מחשבת, וכך גם אצלנו. דברי הנחמה הם העיקר ולכן ההפטרה סיימה בדיוק בסוף דברי נחמה, והשאירה בחוץ דרישות לתיקון ותשובה או ביקורת. את זה משאירים לנו בעלי ההפטרות להפטרת שבת שובה...

הנביא שוזר מוטיבים שונים של גאולה: קיבוץ הבנים מרחוק, ואיסוף כסף וזהב מכל רחבי העולם, סיוע של נוכרים לישראל ובניית חומות וביטחון. אולם המוטיב החשוב, זה שנבחר על ידי בעלי ההפטרות לפתוח ולחתום את ההפטרה, הוא מוטיב האור. האור מסמל גאולה לעומת חושך, אבל הוא הרגע להבין את מקומו של ה' בעולמנו. בשיעורינו נדלג גם לאחד הפיוטים האהובים שהפכו לאחד מסימני השבת – הפיוט "לכה דודי" ונחוש את פעמי הגאולה הרמוזים בו.

ההפטרה לפרשת כי תצא היא גם הפטרת נח המוזכר בהפטרה. הנביא מצהיר שכשם שה' הבטיח להימנע ממבול נוסף כך הוא מבטיח לגאול את עם ישראל. עיון בהפטרה מגלה שבנוסף לאזכור של השבועה לנח שלא להחריב עוד את העולם, ישנן רמיזות לאברהם, שרה ויעקב, המלמדות שהנביא רואה בשיבת ציון התחלה מחדש של הסיפור של עם ישראל. בכך הוא מלמדנו שההיסטוריה דינמית ויכולה לשנות כיוון.

כשם שניתן להסיק מן הפתרון שמציע רופא, באיזו מחלה הוא מטפל, כך ניתן ללמוד מדברי העידוד של הנביא מה הבעיה שהוא עומד מולה בימי שיבת ציון ומה גודלה. ההפטרה עוסקת בדברי עידוד ונחמה כנגד הייאוש והפחד שאחזו בגולים. כנגד זאת, הנביא קורא לעם לחזור אל האמונה בה' הבורא והגואל ומתוך כך לחשוש פחות מבני אדם. הנבואה כוללת מילות נחמה רבות, כולל שימוש חוזר ונשנה בהכפלה של מילים: אנכי אנכי, עורי עורי ועוד – דבר המלמד שהייאוש היה עמוק ונצרכו מידה רבה של דברי חיזוק ועידוד. השיא מגיע כשהנביא מכריז שהגאולה הקרבה...

נבואת הנחמה כוללת תיאורים פנטסטיים של ירושלים כמעין גן עדן, אך גם מהלך דרמטי בהגדרת יחסי עם ישראל והקב"ה. הנבואה נטועה בדימויים הקשורים לדוד המלך אך אינה מסתפקת במלכות דוד אלא מבקשת את מלכות ישראל כולה. בכך הנביא המנחם מציב תמונה שונה מזו העולה בדברי הימים.

רצף הנבואות שנבחרו להפטרה עוסק בגאולה, אולם ניתן לזהות בהן שני קווים: הראשון – גאולה לכל עם ישראל, כזו שאינה תלויה בתשובה, שכן זהו חסד ה'. השני – הגאולה תיעשה רק לצדיקים הנאמנים לה' והשומעים לדברי הנביא. מה היחס בין שתי התפיסות העולות בהפטרה? ומה כל אחת תורמת לתיקון האדם והעם?

שתי נבואות שאין לכאורה כל קשר ביניהן התקבצו יחד. הראשונה מדברת על הגאולה הקרבה והשנייה על האמונה בה' בורא העולם ובעל הכוחות כולם. נקודת החיבור היא הייאוש מהגאולה שתקף את הגולים (העולה בחלק הראשון), שכנגדו יש דברי נחמה רבים, אך גם הצעה לחזור אל מהות האמונה בה' כבורא שמים וארץ, אשר בכוחו לעשות גם את הבלתי סביר בעיני בשר ודם.

ההפטרה החותמת את סדרת הפורעניות היא שילוב של שלוש נבואת תוכחה וחורבן של ישעיהו הנביא. בשיעור נעסוק בחטאי ירושלים המוזכרים בנבואות ובעתיד הנכון לירושלים (נבואות שלצערנו התגשמו). ונדבר על ההקבלה החוזרת של ירושלים לסדום ועל המשמעות העמוקה של השוואה זו.

הנבואה מירמיהו ב עוסקת בחטאים של עזיבת ה' ועבודת האלילים שהייתה נפוצה ערב החורבן. בשיעור נתייחס לצירוף יוצא הדופן של ציטוטים מפי העם והשימוש הנרחב בדימויים (לכלה, חמור בר, כביסה ועוד). במוקד הדברים נעסוק במבנה הנבואה המשווה בין העבר והפוטנציאל הגדול להווה הקשה, ונתייחס לכלים הספרותיים המיוחדים שבהם נקט הנביא להניע את העם לתשובה.

הנה הפטרה אחת הנאמרת בזמנים שונים, וזוכה בכל פעם למיקוד שונה: נבואת ההקדשה של ירמיהו משמשת הפטרת הספרדים לפרשת שמות, ואז היא ממוקדת בהקבלה למשה רבינו שנכנס גם הוא לתפקידו. כשהיא נאמרת בימי המיצרים (תלתא דפורענותא) היא מפנה את תשומת הלב לתוכנה הקשה ולחורבן העומד להגיע. בשיעור נעסוק בתיאור החורבן הקרב, ונתייחס ללשונות יחודיים שנאמרו לירמיהו על כך שהוא נביא לגויים ושהוקדש מבטן, וגם למבנה הפרק החושף את תפקידו המיוחד של ירמיהו ואת העובדה שניתן היה לעצור את החורבן.

הנביא מיכה מזמן את עם ישראל למשפט עם הקב"ה, שבמרכזו טענות חריפות על התנהגות העם ההולך בדרכי הגויים. במהלך הטיעונים הוא מזכיר את סיפור בלק ומבקש ללמוד ממנו לקח לדורות. אולם באמצע המשפט מתחלף התיאור לתנועה של תיקון ותשובה, ובמקום עונשים מגיעה הצהרה מה דורש ה' מן האדם.

ההפטרה היא מעשה של אומנות, והבחירה להתחיל או לסיים אותה בנקודה מסוימת משנה את המשמעות של הסיפור. דוגמה יפה לכך יש בהפטרת חוקת המספרת על יפתח. בפשט המקרא דמותו מורכבת, שכן לצד הישועה הגדולה ורוח ה' שהייתה בקרבו הוא נודר על הקרבת בתו ויוצא למלחמת אחים עם שבט אפרים. ומה קורה בהפטרה? אם נשים לב היכן היא מסתיימת, נראה שבהפטרה מוצג רק החיובי שבפועלו ומושמטות את הבעיות שבהתנהלותו.

עומד מנהיג ומבקש להצהיר שפעל בנקיון כפיים ולא לקח שוחד, ומן השמים יורד נס המעורר את העם. תמונה זו הולמת את משה אך גם את שמואל וזה סוד החיבור בין הפרשה להפטרה. בשיעורנו נעמוד על מנהיגותו הנבואית של שמואל תוך השוואה למשה.

יהושע, שהיה אחד מן המרגלים בפרשה, משמש בהפטרה כמנהיג השולח מרגלים. בעקבות האברבנאל נעמוד בשיעור על השינויים שערך כלקח מהקריסה בפעם הקודמת ונבחן האם מרגלי יהושע אכן הצליחו במשימה (נטען שלא). בנוסף נשאל מה בעצם תפקידה של רחב בסיפור.

פרשת פותחת במעשה המנורה, וההפטרה עוסקת בחזון המנורה שבספר זכריה. נבואה זו היא גם ההפטרה לשבת חנוכה, וכבר עיינו בה אז. כעת מובא כאן שוב השיעור מחנוכה. הנביאים זכריה וחגי דחפו להקמת בית המקדש השני בעת שיבת ציון. הם עודדו את שבי ציון ובעיקר את זרובבל ויהושע לבנות את המקדש, ועסקו בנבואותיהם בתקומת ישראל. זכריה מנבא על המנורה ומשני צדדיה ענפי זית (מה שהפך להיות סמל המדינה), וגם על אבן אחת מוזרה בעלת שבע עיניים. מה משמעות המנורה והאבן?

מדוע צריך לספר כיצד נולד שמשון? וכיצד הדבר משפיע על הבנת דמותו של השופט משבט דן? מתוך עיון בסיפור תיפתח מחדש שאלת הגבורה, והיא תשמש מפתח למחזור הסיפורים כולו. השיעור גם יעסוק בנזירות המופיעה בפרשה ובגללה נבחרה דווקא הפטרה זו. נעמוד על התופעה הייחודית של נזירות עולם בשבטי אפרים ומנשה, ועל הסיבה שבגללה שמשון חייב להיות נזיר.

אחת הדמויות המופלאות בתנ"ך כולו הוא יהונתן שאף שהיה המועמד הטבעי למלוכה ויתר עליה לטובת דוד. ההפטרה 'מחר חודש' נקבעה משום חגיגות ראש החודש המהוות רקע לסיפור התמיכה של יהונתן בדוד – מעשה שגרר מריבה קשה עם אביו (ואף הטלת חנית לכיוונו). בשיעורנו נבקש לצייר את דמותו הייחודית של יהונתן שיוצא למבצע מסוכן להצלת המלחמה בתעוזה ומתוך אמונה, וננסה לעמוד על הסיבה הרוחנית שבעקבותיה החליט לסייע לדוד להפוך למלך ישראל.

בעלי ההפטרות צירפו שתי נבואות יחד להפטרה אחת, והוסיפו עוד פסוק אחד מהנבואה השלישית, וכך נוצרה הפטרה שהיא מעין מדרש לפרשה. הקשר לפרשת בחקותי ברור: בשתיהן עוסקים בשמירת הברית ובשכרה, ובעונשים הבאים בעקבות הפרת הברית. אבל ירמיהו תורם שפה חדשה, אישית יותר ומנוסחת בשפת האמונה. בכך הוא מציג שפה שונה מן התורה, אך גם שונה מזו של תהלים פרק א.