ד"ר גדי טאוב - עיתונאי, פובליציסט, תסריטאי וסופר; ד"ר להיסטוריה של ארצות הברית, מרצה בכיר באוניברסיטה העברית, הוא אחד המנתחים המבריקים, החדים והמדויקים ביותר של המציאות החברתית בה אנו חיים, כבר למעלה מ-25 שנה. בשיחה אתו ניסיתי להבין מדוע הוא מכנה את התרבות שהתפתחה בישראל משנות ה-90' כ"תרבות של פסימיזם וייאוש"? כיצד המפעל הפוסטמודרני הפך את פירוק המשמעות לאידיאולוגיה? איזה אינטרס משרתת המתקפה של הפוליטיקלי קורקט על האמת המשותפת? האם עומדת מוטיבציה פסיכולוגית מאחורי המאמץ הפרוגרסיבי המתמיד לחשוף דיכוי סמוי בחברה? מהי "האידיאולוגיה של הייאוש", איזה מנגנון פסיכולוגי היא מבטאת וכיצד היא מתקשרת לפוסט ציונות? כיצד התפתחה תרבות של תלונה והיתקעות בעמדה פאסיבית של קורבנות בקרב אוכלוסיות שונות? האם לאינדיבידואליזם הקיצוני בחברה המודרנית יש קשר לתחושת אובדן המשמעות והניכור כלפי החברה? מדוע קשר הוא הצורך המשמעותי ביותר של אדם ולא עונג כפי שסבר פרויד, וכיצד זה מתקשר לתיאוריית "הניידים והנייחים" שלו על השבר האידיאולוגי שמפצל כיום את החברה הדמוקרטית המערבית?