כמעט 360 מעלות בשעה עם אחד מהמשקיעים הותיקים בתעשייה.  על תועפות של מורכבות גם במאקרו וגם במיקרו, על הצדדים הרכים של היזמות ועל עתיד התעשייה בישראל.   הנה כמה מהנקודות שעלו בשיחה מי המנכ״ל האידאלי בחברה שזזה קדימה? היזם או מנכ״ל חיצוני? ליזם יש כוח מאגי בהובלת חברה, אפילו במקרים של העדר ניסיון או כשרון ניהולי.  איך מחליטים באיזו חברה להשקיע? מגוון השיקולים כ״כ רחב. החל מהתחום (ביוטק,סייבר, פינטק וכו), דרך הרעיון עצמו (ברור שאם הרעיון גרוע יתר הפרמטרים לא רלוונטים לבחינה) וכלה בצוות....

איך אתה מסביר הצלחה או כשלון של חברות היי-טק? לאיזו תשובה הייתם מצפים מדוקטור לכלכלה, מנהל זרוע בנקאות היי-טק בבנק ומומחה למימון חוב? חששתי מתשובה בגרפים, אקסלים, הסברים על מאקרו כלכלה ומצב החסה בשטחים. מה קיבלתי? הכל חוץ מזה. עבור גיא נבון, המפתח להצלחה הוא לאו דווקא רעיון מבריק או מוצר חדשני אלא מה שהוא מכנה הגורם האנושי.  אלה שמצליחים הם אלה שיודעים לנהל אנשים, לתאם אינטרסים ולשמור על איזון בין גמישות לתכנון.  הם יודעים מתי לעצור, לשאול את עצמם "למה?" ולבחון אם הכיוון עדיין מתאים....

לפעמים השינוי הכי גדול בקריירה מגיע דווקא אחרי שנראה שהגענו לשיא.  יוצא לי לשוחח עם לא מעט מנכ"לים אחרי שורה של תפקידים בכירים משמעותיים - שואלים את עצמם מה הדבר הבא. מאחר ומדובר באנשים סופר מנוסים (ומוכשרים) האתגר הבא שלהם הוא לא קפיצת מדרגה מקצועית, אלא מנטלית. בחירה שמעמידה שאלות קשות כמו הפער בין הגיל הכרונולוגי והמנטלי, מצב אנרגטי של עשייה ועזוז בלי הארומה שהיתה פעם בסגנון "לטרוף את העולם" או "להתאבד על העבודה".  יש משהו מפתה בעשייה משמעותית בעצימות שמאפשרת גם לחיות את החיים, להוריד...

ימי מלחמה, חברה מקומית בבעלות סימנס הגרמנית… פרויקטים לאומיים ותשתיות קריטיות בעלויות של מיליארדים. הזמנתי את צחי גולן, מנכ"ל סימנס ישראל וסימנס מוביליטי כדי לשמוע איך כל הדבר הזה עובד. "כל משבר הוא הזדמנות" אחד המקלות בגלגלים של הפעילות העסקית בימים אלה הוא ביקור של זרים בישראל. מה עושים כשמדובר באנשי מקצוע עם מומחיות ייחודית וידע שנצבר במשך שנים?  תקשורת פנים ארגונית איפה עובר הגבול בין תמיכה גורפת של הנהלה גלובלית לשמירה על ניטרליות למען שווקים שאינם ישראל? איך מתייחסים לתגובות אנטי...

להמציא את עצמך מחדש… כמה אנשים חולמים את זה? תוהים לעצמם מה זה בכלל ואיך זה יראה במציאות? כמה ממש עושים את זה? מה הטריגרים לשינוי? ואיך (לעזאזל) עושים אותו?? כמיטב המסורת מתחילים מלשאול למה שבדר"כ נובע מאחד משני מקרים: 1. פתאום קם אדם בבוקר ומבין כי הוא עם ומתחיל ללכת. תקראו לזה שביזות יום א' או אובדן של אפקט הוואוו או משהו בבטן לא עובד וכך מתגלגל לו תהליך שמוביל להבנה שמובילה לשינוי. 2. החלטה של מישהו אחר. ביי ביי בצורת פיטורים, צימצומים, סגירת סייט ושאר מיני...

תכירו את רוני זהבי, מנכ"ל ויזם משותף של חברת הייבוב (HiBob) העומדת מאחרי פלטפורמת תוכנה לניהול עובדים (HR) לאירגונים בגודל בינוני-גדול ומשרתת כ 4,000 לקוחות ברחבי העולם. רוני יזם סדרתי שסיים תיכון עם 3 יחידות במתמטיקה והעדר ניסיון טכנולוגי ומוביל לא בפעם הראשונה חברה בת כמעט 9 שנים בתחום ה HR tech לכדי לשחקנית מובילה עולמית בשווי חברה של 2.7 מיליארד דולר שמתאים להגדרה "יוניקורן". איך מתמודדים עם ניהול חברה גלובלית בתקופת מלחמה? מתוך 1000 עובדים מחצית אינם ישראלים אך יודעים היטב שעובדים...

נניח שביום יום אתם לובשים לעבודה ג'ינס וטישרט או חלילה סנדלים.  ככה אתם - לא אוהבים להסתובב חנוטים, הכי נוח כשנוח. ונניח שאתם נוסעים לכנס באירופה, אולי אפילו מרצים. מה תלבשו- ג'ינס? חולצת כפתורים? חליפה ועניבה/נעלי עקב? מאיזו אסכולה אתם - "אני מי שאני ומי שלא טוב לו יום טוב לו" או "ברומא התנהג כרומאי"? זו שאלה מייצגת שיש עוד אלף כמוה ביום-יום של העבודה עם חו"ל.  פערי תרבות מסבירים חלק משמעותי מהתוצאות העסקיות וגם מהדרך שעושים כשפועלים גלובלית.  כמו תמיד, מודעות עושה חצי מהעבודה והפעם...

שיתופיות היא מילה גדולה, אחת מאלה שמיד זועקות פער בין התאוריה לפרקטיקה. ברור ששיתוף פעולה הכרחי כדי להגיע לתוצאות עסקיות. ברור ששיתוף פעולה מתקיים בין אינספור ממשקים, שותפים, לקוחות, מגזרים ובעצם כל גורם אנושי-מקצועי שמהווה חלק מהדרך שלנו לתוצאות.  אבל שיתופיות היא האקסטרה של השיתוף פעולה, הדובדבן שעל הדובדבן. זה שהופך מאקסטרה לבסיס חיוני.  כי יש בה עומק, הקשבה, לקיחת אחריות, הכרות של כל גורם עם עצמו ועם המערכת שאליה משתייך.  למה נוצר הפער ואיך אפשר לצמצם אותו? איך בונים קשרים מקצועיים...

מה קורה כשנתקלים במנהל/קולגה/עובד שאולי תורם ומשמעותי לאירגון אבל עסוק במניפולציות מתוחכמות, נקלע לקונפליקטים או יוצר אותם מעל/מתחת לפני השטח.עצם הווייתו של גורם כזה משפיעה על התרבות והבריאות האירגונית והאישית, וגם על התוצאות העסקיות.קווים לדמותם של אנשי הרעל: עליונות - ידיעת כל, התנשאות, שיפוטיות. ניתוק - חוסר אכפתיות למרחב האנושי והרגשי, אם מנסים להגיע אליהם ולהציג בפניהם פן אישי הם חותכים, מורידים מסך. שיפוטיות - צמצום וביטול של אחרים, ציניות וביקורתיות. אי לקיחת אחריות - תמיד מצטדקים...

מילא להעביר מסרים, מילא לשכנע. כדי לחזק, ללטש ולשדר מסר מדויק וחד - נדרשת תשומת לב ומודעות פעילה. (הבשורה הטובה: אפשר להשתפר!) הנה שלל דוגמאות למילים שמשתרבבות לנו בלי לשים לב ולא משרתות את המטרה. - בואי אני אתן לך סתם דוגמא - לעניות דעתי [השלם את החסר] - ניהלתי איזה שהוא פרויקט - יש לי די הרבה ניסיון בתחום - רק עוד משהו קטן להוסיף - רעיון טוב, אבל [השלם את החסר] - כאילו, ככה, בעצם, למעשה (מילים ריקות) - אני חושבת/לדעתי/אני מרגישה בתחילת כל משפט - הצגה עצמית בסעיפים ולא כפסקה עם התחלה-אמצע...

משפחה - לא דבר פשוט. להקים ולנהל ביזנס - מאתגר. חברה משפחתית - מורכב. מאוד. מה אחוז החברות המשפחתיות בעולם? שמונים אחוז!!! ושיהיה ברור: 80% !!! כלומר רב הסיכויים שעבדתם או תעבדו בחברה משפחתית. איך מתבטאת המורכבות? - עמימות בהגדרות תפקידים, בתנאי העסקה, בהתנהלות פיננסית - כאוס מאורגן והתנהלות לא יעילה, קבלת החלטות לאו דווקא נורמטיבית - יחסים מורכבים בין בני המשפחה, נעים בין שתיקה רועמת לויכוחים קשוחים - מנהלים חיצוניים הם כמו איבר מושתל שנקלט או נדחה לאורך הזמן - בחירה והכשרה של דור ההמשך...

כמובטח,  הנה הקינוח לשיחה עם דן אריאלי.  מוגש בחמלה לכל ההורים לצעירים בישראל.  ונתחיל בסקר דעת קהל: מה הגורם מספר 1 לקונפליקטים אצלכם בבית? אשיב ראשונה: שימוש במסכים. מכל המינים והצורות. אפליקציות, משחקי מחשב, טלויזיה, יוטיוב וטיקטוק, קונסולות, יו ניים איט. הו אילו היה לי שקל על כל פעם ששמעתי "רגע אמא, בסוף המשחק". הייתי מתעשרת גם מחצי שקל על "רגע, בסוף הסרטון". לא מבינה איך עוד לא קם הסטרטאפ שיפתור את השיט הזה. כן כן גם ההורים מכורים קשות. אני יודעת. אבל אצלנו רשימת...

סלט בחמישה צבעים. כך היתה נקראת השיחה הזו אילו היתה מנה בתפריט. מוטיבציה אנושית היא קסומה ותמיד כרוכה בסיבוך ובקושי חלקנו (או רובינו) נוהגים לטעון שמה שבאמת היינו רוצים בחיים זה לשבת תחת עץ קוקוס ולשתות בירה. אבל האמת היא שאנשים עושים דברים מטורפים מבחירה לאו דווקא מוסברת. בפועל אנחנו רוצים לעבוד עם אחרים, לפצח, להתפתח, להתקדם ולהשיג. כלומר המוטיבציה האנושית היא פאזל מופלא שמורכב מאלף חלקים שכל אחד צריך ללמוד על עצמו, להפסיק את מה שמוריד מוטיבציה ולהוסיף את המאפשר לפרוח ולהתקדם. הנה כמה...

If you can’t beat them join them האם כשהיית ילד.ה היה אינטרנט? באיזה גיל כבר היה לך טלפון? מדי פעם אומר.ת "נפל לי האסימון" או "החלפתי דיסקט"? האם יוצא לך לעבוד עם צעירים ממך ולשפוט אותם כעצלנים/מפונקים/מנותקים? אם כן כנראה שנולדת לפני/קצת אחרי שנות השמונים וזה אומר שיש פער מנטלי בינך לבין אלו שנולדו עשורים אחריך. איך אפשר לצמצם את הפער ואפילו למנף אותו? ניהול זמן ופרודוקטיביות ביי ביי ספירת שעות. מה שפעם לקח ימים ולילות היום אפשר לפתור בעזרת טכנולוגיה, למידה מהירה אוטודידקטית (כלומר...

נניח שאתם בתפקיד תובעני וסופר עמוס מנטלית, אנרגטית וניהולית.אז אתם הולכים לישון וחושבים על עבודה,קמים בבוקר וחושבים על עבודה.אם יש ארוע חשוב, עסקה, פרזנטציה, קונפליקט, החלטה - אז בכלל טוחנים.ומה לגבי טיסות? כשצריך צריך. והופ הזמן שלכם הופך לקרוסלה שמסתובבת בקצב שעושה סחרחורת.עולם התוכן נהיה כמעט בלתי נגיש לזרים, פשוט אי אפשר לעמוד בקצב העדכונים, שמות, התרחשויות. וכך קורה שנשאבים יותר ויותר,עד ששום דבר אחר כבר לא מעניין, או סתם קשה לג'נגל את החיים עם העבודה.איפה עובר הגבול בין "יום בחיי"...

נדיר להימלט לחלוטין מתחושת החמצה, פספוס או אכזבה על החלטה כזו או אחרת. לא תמיד יש קשר למורכבות ההחלטה אלא יותר לאיזה פלונטר נסתר בתוכנו ולהיותנו "רק חלק מעצמנו" בכל רגע נתון. במקום שבו מסתיימות הרשימות למה כן, למה לא ומה המשמעויות של החלטה מסוימת - מבצבצת האינטואיציה.  לא תמיד קל לזקק ולמיין קולות פנימיים. האם שיקול מסוים נובע מתוך פחד, צורך, היגיון או כוח עלום שאפשר לקרוא לו תחושת בטן או אינטואציה. תמהיל מורכב, בטח עבור מנהלים בכירים שמקבלים החלטות בעצימות גבוהה כמותית ואיכותית. מה חלקה...

טראומה היא ארוע שנצרב בתודעה בין אם הוא נרשם בדפי ההיסטוריה או על בשרנו שלנו. מיותר לציין: 1. טראומה היא כוח חזק שמניע או בולם אותנו ומשפיע על כושר ההתמודדות עם שינויים 2. מודעות לטראומה יכולה לאפשר יציאה מתקיעות ותנועה קדימה אז נניח שאת.ה מנכ"ל שרצ.ה קדימה, בטופ 3 של המשימות תמיד יש איזה שינוי של הסטטוס קוו. אבל החיים אינם פשוטים ושינויים דורשים טונות של אנרגיות מכל הסוגים. בעיקר כי אנשים לא אוהבים שינויים. אנשים אוהבים לרצות שינויים, זה כן. אבל לזוז כיסא ולהשתנות ממש? פחות. ...

מה עובר על מנכ"ל שהקים סטארטאפ בתחום סופר מורכב, ימים בודדים אחרי שנולדה לו תינוקת, בעיצומה של מלחמה לאומית-אישית-עסקית-ניהולית. שליש מהעובדים במילואים, לרבע יש ילד/בן או בת זוג במילואים, או שהם פונו מבתיהם. לארבעה עובדים בני משפחה חטופים… ואם כל זה לא מספיק - מנהלת בחברה נרצחה ברעים (ד"ר ליליה גורביץ' וסלקובסקי זכרונה לברכה)  למיקרוקוסמוס הפסיכי הזה תוסיפו את חיי השגרה הבלתי שגרתיים של סטארטאפ לא שגרתי. ⁠⁠ד"ר אילן סמיש⁠⁠, יזם ומנכ”ל ⁠⁠אמאי חלבונים⁠⁠, רגע לפני המלחמה עוד דילג בין...

"הכסף מסובב את העולם" אולי זה נכון, אבל לא מדויק. מה עוד מסובב את העולם?  הורמונים!!! למשל דופמין שרץ לנו במוח במינון כזה או אחר ומשפיע על רמת הקשב והריכוז ומתוך כך על סגנון ההתנהלות שלנו בעבודה ובחיים בכלל. איך מתנהגים מנהלים עם הפרעת קשב? בצד הנוצץ: יצירתיים ואמביציוזים, חושבים בראש פתוח ומחוץ לקופסא. בפחות נוצץ: תכנון ועמידה בלוחות זמנים? ככה-ככה. סדר ואירגון? ככה-ככה מינוס. אם אתם חווים או נתקלים בהתנהלות כאוטית שאף נתפסת כזלזול, כנראה שיש לכם עסק עם הפרעת קשב וריכוז, בין אם...

מה שלומך? השאלה הכי פשוטה בעולם. (השאלה, לא התשובה) חזרת לעבודה מהצבא? בן/בת הזוג במילואים? "תעשה מה שאתה יכול" מדיניות עבודה מהבית/משרד? "כל אחד יפעיל שיקול דעת על פי אחריותו המקצועית ומצבו האישי" תאורטית: דוגמאות להתחשבות והתעניינות. בפועל: אוסף של מלכודות שעלולות לעשות יותר נזק מתועלת. כי גם שאלה של יום יום או הנחיה שכוונתה מתחשבת, עשויה לעורר עמימות שמובילה לחוסר ודאות שמובילה לתסכול ואפילו חרדה. בראייתי כולם משתדלים. בעיקר המנהלים, בעיקר הבכירים. לא כולם מצליחים. כי השמיכה...

סטארטאפ מספר 7 שלו. 100% שלו. הקודם נמכר לטדי שגיא והיום מונפק בלונדון. זה שלפניו הוקם בשיתוף עם איירון סורס. הנוכחי מגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה, או לפחות מספיק כדי לפצוח בתביעה מתוקשרת מול מייקרוסופט. הכרנו לפני כמה שנים בהנהגת הורים בביה"ס. אי שם בשנה הראשונה ביחד, אחרי עוד שריפה שהוא מצית בווטסאפ, אני מתקשרת ונותנת לו שתי אופציות: או שאתה מחליף אותי (כיו"ר הנהגה), או שאתה נותן לי לעבוד בשקט. האופציה הראשונה היתה כנראה לא אטרקטיבית, אז הוא הלך על אופציה ב' ואפילו עזר קצת...

לכולנו יש צנזור פנימי פעיל, שמאפשר לנו לדבר חופשי כשאנחנו סגורים על עצמנו אבל מונע מאיתנו לקום ולדבר במצבים אחרים. האם אנחנו מצליחים להיות מקסימום אנחנו? להשפיע? לשכנע? עזבו הרצאות TED והופעות בטלויזיה, גם בסיטואציות יומיומיות אין מנוס. אנחנו נדרשים לתווך את עצמנו, להשמיע קול ולהעביר מסרים. אבל האם אנחנו מוכנים לקבל ביקורת? האם מוכנים להחשף…? איפה עובר הגבול בין נוח ללא נוח ועד כמה הצנזור מנהל אותנו או אנחנו אותו? מתי הפחד בולם ואיפה האומץ מוביל? הפעם נתחיל מהבשורה הרעה:...

רב הגברים שאני מכירה מדברים על נשים גבוהה גבוהה. (בהקשר של עבודה אני מתכוונת, אבל לא רק) "אני? בטח בעד נשים!" "אצלי בחברה תמיד הקפדתי! חמישים אחוז נשים!" "אין אין על נשים. אלופות, חכמות, מתקתקות" "אתן?? הרבה יותר מוצלחות מאיתנו" ושאר סופרלטיבים. ועדיין… המצב די פח. הפערים כואבים. לכן, הפרק הבא מיועד אליכם הגברים! אלה שיש להם עובדות ומנהלות (ו.או בנות בבית), שמוכנים להיפתח לאפשרות שאולי אתם בעד, אבל בפועל אתם (גם) נגד. בלי להתכוון, גם לכם יש (כנראה) דבשת. מבלי להסיר את...

סרנדיפיטי. עוד מילה שאין לה מקבילה ראויה בעברית, אחת המסקרנות שפרצו לתודעה לאחרונה. מכירים את אלה שהדברים "קורים" להם? הזדמנויות שצצו באופן בלתי צפוי? מסתבר שיש תורה שלמה שעומדת מאחורי מקרים, צרופי מקרים וההזדמנויות שמגיעות כתוצאה. יש הקוראים לעצמם "מזליסטים", מסתובבים בעולם בידיעה ברורה שסרנדיפיטי זה החיים. יודעים להיות קשובים ולהגיב לארועים מקריים באופן שיוצר מציאות חדשה. זה יכול להיות פגישה עם ספק, ראיון עבודה, השתתפות בכנס ואפילו שיחת אגב בטיסה שמובילה לעסקה, תפקיד חדש, לקוח...